מה קרה לאמנות כשההון האפור נעלם

היום אני רוצה להוסיף עוד נתון אחד, חשוב ולא מספיק מדובר, לשורת הסיבות שהצגתי עד כה לנפילה ההולכת ומעמיקה של שוק האמנות הבינלאומי – ההון האפור. לצד התרחקות דור חדש של משקיעים, שמעדיף אפיקים שקופים, מבוססי־נתונים, מדידים ורגישים לאינדיקטורים כלכליים; ולצד שחיקת האמון באמנות כאפיק השקעה לגיטימי לאורך זמן, ולצד יציאתם של משקיעים במדינות שהתכנסו חזרה אל הלאום ובראשן סין – יש להבין את תפקידו המבני של אותו הון אפור, הון לא מדווח, שחדר במשך עשורים לשוק האמנות דרך מנגנוני הסתרה, תיווך והלבנה.

מאז ימי קדם, אמנות נתפסה כמובילה ערכים: פולחניים, ייצוגיים, רוחניים, קהילתיים. הקשר בין יצירה לשוק כמעט ולא התקיים – לא ביצירה שנועדה לקתדרלה, לא בדיוקנאות משפחתיים ולא באובייקטים ששימשו טקסים. האמנות התקיימה בהקשרים מובהקים – בדרך כלל לא כאובייקט סחיר, אלא כעדות, סמל, חפץ קדוש. אך במערב המודרני, ובעיקר עם התמוססותן של מערכות אמונה, אמנות החלה להתנתק מהקשרים מוסדיים – והפכה במובנים רבים ל"סחורה טהורה". ערכה חדל להיגזר מהתפקיד שלה, והחל להתנקז למערכת של סוחרים, מעריכים, יועצים ובתי מכירות. אבל האמנות עדיין המשיכה לשמר מתח מובנה במובן של ערכה. יצירה הוערכה לפי מערכות ערכים שונות ועל פי מעריכים שונים באופנים שונים. כך נוצרה סיטואציה ייחודית: אובייקט שהערך שלו איננו קבוע, איננו ניתן לאימות אובייקטיבי, והוא משתנה בכל רגע – בהתאם למגמות, טעמים, נרטיבים וכמובן אינטרסים.

הניתוק הזה בין משמעות לערך, בין שדה תרבותי לשוק, הוא שאִפשר את השלב הבא: הפיכת האמנות לאפיק פיננסי נוח. החל משנות השבעים המאוחרות, ובעיקר עם עליית הכלכלה הנאו־ליברלית בשנות השמונים – תהליך עולמי של דה־רגולציה, הפרטת מוסדות, שחרור של שווקים והעברת נכסים מהמדינה לידיים פרטיות – התגברה התפיסה שלפיה כל דבר יכול להפוך לנכס. בתוך האקלים הזה, ובעקבות משברים פיננסיים ואינפלציה גואה, החלו עשירי העולם להבין שהאמנות מציעה יתרונות ייחודיים שלא קיימים באפיקים אחרים: היא ניידת, חסרת רגולציה כמעט לחלוטין, סובייקטיבית בערכה, ועטופה בהילה תרבותית שמקנה לה לגיטימציה. בתקופה זו החל להיבנות מארג שלם של כלים משפטיים ופיננסיים: למשל ה־freeports, אזורי אחסון חוץ־טריטוריאליים, שאינם נחשבים משפטית כ"כניסה למדינה", ולכן פטורים ממס, רישום ודיווח; לצד אלו גם הנאמנויות וחברות־הקש, שהם מבנים משפטיים שמנתקים את הקשר בין נכס לבין בעלות ישירה; וגלריות ובתי מכירות שפעלו כמתווכים דיסקרטיים בעסקאות פרטיות שאינן מדווחות או מתועדות. כך נוצרה מערכת שלמה, שמאפשרת החזקה, תנועה ומכירה של נכסים יקרי־ערך, מבלי לחשוף שמות, סכומים או מקורות הון – כל זאת תחת מעטפת של פעילות תרבותית לגיטימית לכאורה.

וכשזה מתרחש תחת שיח תרבותי – עם תערוכות, מוזיאונים, אוצרים וכתבות מגזין – הכול נראה לגיטימי. אך בפועל, האמנות שימשה במספר רב של מקרים כמסלול טיהור. כך למשל יצירה נרכשה בסכום לא מדווח (למשל, דרך חברה בפנמה), הוחזקה במחסן חוץ־טריטוריאלי, ולבסוף נמכרה לאחר זמן מה במחיר מנופח למוכר עמום וחסר שם, והרווח הוצג כהכנסה לגיטימית. לא נדרש תיעוד, לא קבלה, לעיתים אפילו לא ידיעה היכן היצירה נמצאת. זו בדיוק נקודת החוזקה, או התורפה של שוק האמנות: אין מחיר רישמי, אין רשות מפקחת, והכול יכול להישאר מחוץ למערכת הפיננסית הרגילה.

דו”חות בינלאומיים, ובראשם של ארגון ה־FATF, סימנו את שוק האמנות כאזור סיכון גבוה להלבנת הון כבר למעלה מעשור. בשיאו, הוערך שבאתר האחסון בג’נבה לבדו אוחסנו יצירות בשווי של מעל 100 מיליארד דולר – חלקן כלל לא נרשמו בפומבי, וחלקן לא נגעו באור יום במשך שנים. גם שוק העסקאות הפרטיות, שאינן מתבצעות בגלריה פתוחה או מכירה פומבית – הגיע לשיעור של למעלה מ־70% מסך עסקאות האמנות בעולם בסוף 2010.

אבל לא לעולם חוסן. ככל שהשוק הפך לכלי מועדף להסתרת הון, כך החלו ממשלות, רשויות מס וגופי רגולציה לפקוח עין. מאז תחילת שנות ה־2000, ובעיקר לאחר פיגועי ה־11 בנובמבר, הוחמר הפיקוח על תנועות הון עולמיות. האיחוד האירופי הפעיל את תקנות AML (5AMLD) למניעת הלבנת הון ומימון טרור, שמחייבת בין השאר זיהוי ובקרה של לקוחות בעסקאות מעל 10,000 אירו; בריטניה אימצה רגולציה דומה, שווייץ וסינגפור הגבילו את תנאי ה־freeports; והקונגרס האמריקאי הכניס את שוק האמנות העתיקה לסקירה תחת חוק AMLA מ־2020. פה יש משהו שצריך לשים אליו לב, החוק מחיל רגולציה נגד הלבנת הון על סוחרי עתיקות, אך חשוב לציין שעדיין אינו כולל את שוק האמנות העכשווית שנשאר יחסית פרוץ בארה"ב בינתיים.

אבל יותר מכל – העולם נפרד מהמזומן.

ברגע שהעולם הפיננסי הפך לדיגיטלי, כל תשלום הפך לתיעוד. לא עוד מעטפות ומזוודות: אלא העברות, קבלות, חותמות בנקאיות. ואמנות, שנשענה על היכולת להישאר מחוץ לשיח הכלכלי המוצהר, גם בארה"ב דרך אגב, הפכה לחשופה. זה הרגע שבו חלק מההון האפור נטש – ופנה אל מחוזות חדשים.

בתוך המרחב הזה, נכנסו המטבעות הדיגיטליים. לא מפוקחים, מבוזרים, אנונימיים – ופתוחים לכל. אבל חשוב להדגיש שאלו לא באמת קשורים לשוק האמנות בשום דרך (חוץ מהציורים היפים על המטבעות). ה־NFT אמנם הציע לרגע המשך כמעט טבעי: אפשרות לקנות "יצירה" במחיר ספקולטיבי, להעביר אותה בארנק מוצפן, לבצע קנייה־מכירה עצמית (wash trading) ליצירת רושם של ערך – ואז למכור "ברווח". אך כל זה נותר תחום מדי, מנותק ממה שהפך את האמנות לאפיק השקעה שנראה כלפי חוץ לגיטימי, ולא באמת הצליח לשחזר את השפה התרבותית שמעניקה ערך ליצירה פיזית.

אז, אם אתם מגה־עשירים שרוצים להסתיר או להלבין הון – יש חדשות רעות ויש חדשות טובות. הרעות הן ששוק האמנות כבר לא מה שהיה: הרגולציה התהדקה, עסקאות מזומן נעלמו כמעט לחלוטין, ורשויות המס יודעות לחפש גם שם. אמנם חלק מהמנגנונים שרדו, כמו freeports, חברות־קש, נאמנויות; אבל בלי ההון שתדלק אותם. ההון, מצידו, זרם הלאה. החדשות הטובות הן שההון שלכם לא צריך עוד את האמנות: הקריפטו מציע דרך פשוטה יותר להעלים מס ללא רישום.

ומהצד השני של המטבע, אם אתם אנשי עולם האמנות, האמת שאולי אתם צריכים להיות עצובים. כשנעלם ההון האפור, האמנות נותרה עם מסגרת – אך בלי עוד חלק משמעותי מן המנוע. בלי ההון שהצדיק אותה כפלטפורמה השקעתית, השוק איבד תנופה. לדור חדש של משקיעים כבר אין דרך להעביר כסף אפור, ולכן הוא מחפש מדדים של ממש שיצדיקו השקעה ולא תמיד מוצא אותם. כך המוסדות נשארים לעיתים בוואקום, ממתינים לשיבה של משהו שלא יחזור. אם שוק האמנות מבקש להישאר רלוונטי – עליו להבין שהעולם השתנה. הקשר בין הכלכלה לאמנות כבר לא נסתר, והוא חייב להתחיל לדבר בגלוי. האם נוכל לבנות שיח חדש שיצדיק את הרכישה של אמנות, גם בסכומים גדולים, פשוט כי אנשים יאמינו שאמנות חשובה בפני עצמה? הדבר לא בלתי אפשרי, אבל בינתיים הוא נראה רחוק מאוד.