האם המדינה צריכה לשלם על לימודי אמנות?
- 14 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
עודכן: 16 ביוני
בעד או נגד?
הממשל הפדרלי בארה"ב מקדם מבחן הכנסה חדש לתוכניות לימודים אקדמיות. לפי ההצעה, תוכניות שבוגריהן לא מגיעים לרף הכנסה מסוים כמה שנים אחרי סיום הלימודים עלולות לאבד זכאות להלוואות סטודנטים פדרליות. בתואר ראשון, הרף הוא שהבוגרים ירוויחו לפחות כמו בוגרי תיכון; בתארים מתקדמים, הרף גבוה יותר ונמדד מול בעלי תואר ראשון. לפי דיווח של זכרי סמאל בניו יורק טיימס, כמעט מחצית מתוכניות התואר השני באמנות חזותית, מוזיקה ומופע עלולות להיכשל במבחן הזה.
כשהייתי צעיר, ההורים שלי ממש עודדו כל אחד ואחת מאיתנו - אנחנו חמישה - לבחור במקצוע שלו או שלה. הם נתנו לנו כלים, האמינו בנו, וגם עזרו בשכר הלימוד לתואר ראשון. המסלול היה לחלוטין לבחירתנו, ושניים מאיתנו, אני ואחי הגדול, בחרנו ללמוד בבצלאל.
לימים היו לי הרבה שאלות בנושא. אולי חלקכם זוכרים את הווידאו שעשיתי עוד בתקופת הערוץ "שלוש נקודות", ובו המלצתי לא לעשות תואר באמנות. כך או אחרת, אני המשכתי במסלול האמנות והאקדמיה, ובמובנים רבים גם משתכר מהתחום. גם אחי, בסופו של דבר, באמת מצא את מקומו. אבל זה לקח הרבה שנים אחרי התואר הראשון.
מאז כתבתי לא מעט על המקום המורכב שהאקדמיות לאמנות תופסות בשדה. למשל בפרק על השדה מתוך הספר העתידי שלי על אמנות וכסף בישראל, שפורסם בערב רב. ומאז גם יש לי ילדה, והיא מאוד טובה בציור ואוהבת את זה. פעם ישבתי עם אחי, שגם לו יש ילד שאוהב מאוד לצייר, ושאלנו את עצמנו מה נגיד להם אם כשיגדלו ירצו להיות אמנים. החלטנו ביחד שההורים שלנו מאוד עודדו אותנו, וזה היה יפה ונדיב. אבל תהינו גם מה היה קורה אם הם היו מתעקשים להזהיר אותנו יותר מהקושי הגדול שנחווה מבחירה באותה דרך חיים. דבר שהם בפירוש בחרו לא לעשות.
אני חוזר להחלטה החדשה בארה"ב. שם, למרות שתוכניות אקדמיות הן בדרך כלל השקעה משתלמת למדינה במבט רחב, הממשל מבקש לבחון מחדש את אלו שבהן ההחזר הכלכלי לבוגרים אינו מובטח. וזה מזכיר שגם בישראל היו מחקרים דומים. לא חקיקה דומה, אבל כן אותו היגיון מדידה.
מחקר של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר מ-2016, "לא כל התארים נולדו שווים", בחן את הפרמיה בשכר מרכישת השכלה גבוהה לפי תחום לימוד. ביחס ללימודי הוראה, שנבחרו כנקודת ההשוואה, לימודי אמנות היו בין התחומים היחידים שהציגו פרמיה שלילית. כלומר, לפי האמידה הזו, גם בתוך עולם התארים האקדמיים, אמנות הייתה אחת הבחירות שהחזירו הכי מעט מבחינה כלכלית. מחקר המשך של אגף הכלכלנית הראשית מ-2020 חיזק את אותה תמונה כללית: לא כל תואר מתורגם לאותה תשואה כלכלית, ואמנות ועיצוב נמצאים בתחתית.
בקיצור, בארה"ב ובישראל מבינים משהו משמעותי. אין הרבה כסף בלימודי אמנות. זאת אומרת, יש כסף בלימודים. אין הרבה כסף לתלמידים אחר כך.
האם זו סיבה טובה מספיק לא ללמוד אמנות? אולי לפעמים כן. האם זו סיבה טובה מספיק שהמדינה לא תאפשר לסטודנטים ללמוד אמנות באמצעות מימון ציבורי או הלוואות? כאן כבר התשובה שלי אחרת לגמרי.
כי יש הבדל גדול בין הורה שאומר לילד שלו: "תדע, זו דרך קשה", לבין מדינה שאומרת לאותו ילד: "אם זו דרך קשה, לא נעזור לך ללכת בה". הראשון הוא אקט של אחריות. השני הוא מנגנון סינון מעמדי.
אני לא חושב שצריך לשקר לסטודנטים לאמנות. להפך. צריך לומר להם את האמת בצורה הכי ברורה שאפשר: זה מסלול קשה, לא יציב, לעיתים כמעט אכזרי מבחינה כלכלית. רוב בוגרי האמנות לא יהפכו לאמנים מצליחים, בטח לא מהר. חלקם לא יתפרנסו מאמנות בכלל. חלקם יגלו שהשדה דורש מהם לא רק כישרון, אלא גם זמן, קשרים, רשת ביטחון, יכולת נפשית לעמוד בדחייה, ובעיקר יכולת כלכלית לשרוד שנים שבהן לא קורה כמעט כלום.
אבל אם המדינה הופכת את הנתון הזה לסיבה לסגור את הדלת, היא לא מגינה על הסטודנטים. היא פשוט משאירה את לימודי האמנות למי שכבר יש לו כסף מהבית.
וזו בעיני השאלה האמיתית. לא האם לימודי אמנות הם השקעה כלכלית טובה. ברוב המקרים הם לא. השאלה היא האם בגלל שהם לא השקעה כלכלית טובה, אנחנו מוכנים לחיות בחברה שבה רק ילדים של עשירים יכולים להרשות לעצמם ללמוד אמנות.
כי חברה בלי סטודנטים לאמנות לא תהיה חברה יעילה יותר. היא פשוט תהיה חברה ענייה יותר בדרכים שהטבלאות לא יודעות למדוד. יהיו בה אולי יותר בוגרים שמחזירים הלוואות בזמן, אבל פחות אנשים שלמדו להסתכל, לפרש, לדמיין, להתעקש על משמעות, לבנות דימוי, לפרק דימוי, לשאול מה אנחנו רואים ומה אנחנו לא רוצים לראות.
וזה בדיוק הדבר שהמדדים האלה לא יודעים למדוד. הם יודעים למדוד שכר. הם יודעים למדוד החזר. הם יודעים למדוד סיכון פיננסי. אבל הם לא יודעים למדוד מה קורה לחברה שמפסיקה להכשיר אמנים, מוזיקאים, אוצרים, רקדנים, במאים, חוקרי תרבות ואנשים שהמקצוע שלהם הוא להחזיק מרחב שבו ערך אינו מתורגם מיד לכסף.
לכן, בעד או נגד?
בעד לומר את האמת הכלכלית. נגד להפוך אותה לקריטריון היחיד לזכות ללמוד.
וכשהבת שלי באה אלי יום אחד ואמרה שהיא רוצה ללמוד אמנות, לא אמרתי לה "לכי על זה" כאילו אין מחיר. אמרתי לה שזה קשה. שזה לא מבטיח פרנסה. ושעדיף שהיא תעצב משחקי מחשב של הימורים או משהו, ותהיה גם יצירתית וגם תעשה קופה... בכל זאת הבת שלי...
ומה אתן ואתם הייתם אומרים?
אני מזכיר שאפשר לתמוך בעשייה שלי בנושא כסף ואמנות בפטראון:
