מדיניות הדלת הסגורה: למה סין נטשה את שוק האמנות

לאחרונה כתבתי כאן על מכירות האביב של בתי המכירות הגדולים, ובעיקר על ההתרסקות שאפיינה אותן. בלי להמעיט בחשיבות הבריחה של המשקיעים, ישנן סיבות נוספות לתופעה. הפעם אני רוצה לקחת אתכם לטיול קצר לשוק הסיני – מי שמכיר אותי יודע שזה נושא שמעסיק אותי כבר שנים (התזה והדוקטורט שלי עסקו בו, למשל) – ולבחון כיצד גם הוא תורם משמעותית למה שקורה בשוק הגלובלי.

מאז תחילת שנות ה־2000 לסין יש תפקיד מרכזי בשוק האמנות הבינלאומי, ולמען הדיוק – זה התחיל עוד קודם. כבר בסוף שנות ה־70, עם עליית דנג שיאופינג לשלטון אחרי מאו, התגבשה תפיסה חדשה: סין נפתחת לעולם. מדיניות "הדלת הפתוחה" סימנה את ראשית כניסתו של הקפיטליזם לסין – אזורי סחר חופשי, השקעות זרות, יזמות פרטית. במערב קיוו שפתיחה כלכלית תוביל לדמוקרטיזציה. זה לא קרה – אבל כן התרחשה פתיחה תרבותית מסיבית: אלפי מוזיאונים, גלריות בשכונות תעשייה, פריחה של אמנות עכשווית, והונג קונג כמרכז סחר גלובלי.

מאז סין הפכה לכוח גם בשוק האמנות, ובזמן המשבר הכלכלי של 2008, סין לא רק שמרה על עוצמה, אלא הפכה לאחת מזירות המכירה החמות בעולם. בתי מכירות כמו Poly ו־China Guardian התחרו בסותביס וכריסטי'ס, ואספנים סינים נראו בקדמת הבמה בניו יורק, לונדון ובזל. ב־2011 סין כבר הייתה השחקן הדומיננטי בשוק, והחזיקה במקום השני גם עשור אחר כך, אחרי ארה"ב ולפני בריטניה.

אבל הכול השתנה עם כהונתו השלישית של שי ג'ינפינג – ובהמשך, הקורונה. ב־2018 שי ביטל את מגבלת שתי הקדנציות שהנהיג דנג, והחל לרכז עוצמה באופן שעשוי להזכיר את שלטון מאו. בין היתר, הוא הידק את הפיקוח על תחומים שסומנו כבעלי משקל בזהות הלאומית – וביניהם שוק האמנות. רגולציה חדשה כללה פיקוח על תכנים "בלתי הולמים", רישוי ליצוא נכסי תרבות, מגבלות על הוצאת הון, ואקלים כללי של הסתגרות.

הקורונה, ומדיניות ה־Zero-Covid, הובילו לסגרים ארוכים, משבר נדל"ן חמור וירידה חדה בצריכת מותרות. כל אלה פגעו ישירות באספנים ובשוק האמנות. המדינה החריפה את הפיקוח על הון ותנועת יצירות, והסצנה כולה הפכה שמרנית וזהירה. בשנת 2023 סותביס, למשל, סגרה את זרוע המסחר המקוון שלה בסין פחות משנתיים לאחר שהוקמה. המכירות הפומביות בסין והונג קונג צנחו בכ-30% ב-2024 בלבד. בתי מכירות מדווחים על ירידות חדות, והסצנה – ממוזיאונים ועד גלריות – מתנהלת בזהירות בתוך גבולות נרטיביים נוקשים. 

אבל חשוב לדייק: לא מדובר בקריסה של מעצמה, אלא בשינוי כיוון תרבותי. סין לא נחלשת בהכרח, היא עדיין המתמודדת הבאה אחרי ארה"ב, או בסמוך אליה, להיות המעצמה הגלובלית המובילה. אז מה כן? היא פשוט משנה את ההיגיון התרבותי שלה. במקום להציב את עצמה כמעצמה ליברלית, גלובלית, היא מדגישה מוסדות פנימיים, תרבות "אחראית" ו"לאומית", ומסתייגת מאסתטיקה של שוק חופשי.

ובמובן הזה, סין לא לבד. בעשור האחרון יותר ויותר מדינות – מארה"ב דרך ישראל ועד מדינות באירופה – מציגות מגמות דומות: ריכוז סמכויות, חשדנות כלפי גלובליזציה, התרחקות מהליברליזם, ואימוץ תרבות פחות פתוחה ויותר מכוונת אג'נדה פוליטית.

הסיסמוגרף של שוק האמנות, כמו תמיד, מגיב ראשון. ההתרסקות של סין בשוק האמנות היא לא סיפור על "הם", היא מראה לכולנו. היום ההבל בינינו לסין (שלדעתי היא נפלאה בהמון מובנים ולמדנו לראות אותה כדמון) הוא קטן מאי פעם. גם פה וגם שם אפשר לספר על איך הכוח זולג, איך התרבות משתנה, ואיך אנחנו נדרשים לבחור – מה אנחנו, כפרטים על גלובוס מורכב, מבקשים להגיד באמצעות האמנות שלנו?