לא לבחור: להתמודד עם המדינה והשוק גם יחד - תגובה לטור של ליאור גלציאנו בעיתון הארץ

היום פורסם ב״הארץ״ טור מאת המחזאי ליאור גלציאנו, הקורא לעולם האמנות שלא להתפתות לרעיון שאנשי הון יחליפו את המדינה המתקשה במימונה. גלציאנו מתייחס לאקטואליה של פרסי אופיר: לאחר שהמדינה הודיעה כי תפסיק לממן את הטקס ותקיים במקומו טקס חלופי, איש הייטק אנונימי הציע לממן את האירוע בעצמו. הוא מזהיר מפני מהלך כזה, וטוען שגם אם בעבר בעלי הון תמכו ביצירות חשובות, הם לא עשו זאת "לשם הגדלת היופי בעולם" אלא כדי לפאר את עצמם, לקדם אג’נדות אישיות ולבצע artwashing – שימוש באמנות כדי להלבין הון שנתפס בעייתי בציבוריות – ואף תוך התערבות בוטה ביצירה ובתכניה. בסיכום דבריו הוא מדגיש: התלות בפטרונים קלה יותר מאשר המשך המאבק על פירורי תקציבים ותקנות משפטיות. אבל מהלך כזה, גם אם בשלב הראשון יזרים כספים ויגרום לתחושת ניצחון על כוחות הרוע, ישחק בסופו של דבר לידי אלו השואלים למה שכספי המסים שלי יממנו את הסרטים השמאלניים האלה?

דבריו של גלציאנו מהדהדים את מאמרה המכונן של גליה יהב משנת 2008, "השוק והשדה – סמי־מניפסט". יהב אבחנה כי בתקופתה החל תהליך מואץ שבו עולם האמנות ויתר בהדרגה על הסתמכות על כספי ציבור וניסה להתבסס על מימון פרטי. כתוצאה מכך נוצרו שני מחנות: מצד אחד, אנשי השדה הנתמך – אינטלקטואלים חסרי אמצעים אך עטורי תודעת עליונות מוסרית; ומצד שני, אנשי השוק – שנראו כבעלי חופש פעולה בלתי מוגבל. יהב, שהכירה היטב את הבעיות של התקציב הציבורי ואת נטייתו לדידקטיות ולצנזורה, הזהירה מפני האשליה שמציע השוק. בסיום מאמרה היא קבעה בבירור: "בשאלה על מה עדיף לנו להישען, על השוק או על המדינה, אני מציעה את ההצעה השמרנית לכאורה – לחזור ולהישען על המדינה, לדרוש מהמדינה שנוכל להישען עליה". והיא מוסיפה סיכום חד בכתיבתה השנונה: "המדינה אמנם פחות סקסית, אבל נעים לחלום שניתן לחייב אותה לניהול (יחסים) תקין הכולל ועדה מקצועית שתפריד ותתווך בינה ובינינו, הנבדל מגחמנותה של ארוטיזציית־השוק־החופשי (על הטרדותיו המיניות)".

ככל שחלפו השנים התרבו הקולות שתמכו בעמדתה של יהב כי המדינה היא הגורם שחייב לשאת באחריות למימון התרבות. במקביל עלתה שוב ושוב הטענה שאין חלופה אמיתית, שכן השוק לבדו אינו מסוגל להחזיק את עולם האמנות. עם זאת, הביקורת כלפי השוק הלכה ונחלשה, ולעיתים אף הוצג כשחקן משלים למדינה – כזה שאינו יכול לשאת בנטל כולו, אך מסוגל לתרום חלק ממנו.

אך באותה התקופה ממש, ישראל עצמה המשיכה להשתנות, והחלה לנטוש את עברה הסוציאל־דמוקרטי והליברלי ולהתקרב למודל השוק החופשי. כך התהפכה המגמה: התקציב הציבורי, שבעבר נתפס כמובן מאליו, הפך בהדרגה למושא לביקורת. השינוי הגיע לשיאו בתקופת כהונתה של מירי רגב כשרת התרבות, שהכניסה לשיח שני מושגים חדשים – "חופש המימון" ו"נאמנות בתרבות", באמצעותם ביקשה לחזק את מעמד השלטון ונבחרי הציבור בקביעת חלוקת המשאבים, במיוחד בתחום התרבות.

שיח רחב על שינוי זה מצוי בספרה של עו"ד עדנה הראל פישר, "ממלכתיות במדיניות תרבות", שראה אור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. פישר, שכיהנה במשך כ־25 שנה בתפקידים ציבוריים ובהם יועצת משפטית של משרד התרבות, מביאה מניסיונה ומציעה ניתוח מעמיק של המושגים "חופש המימון" ו"נאמנות בתרבות". לטענתה, למושגים אלה יש השלכות חמורות על מדינה המבקשת להגדיר עצמה כדמוקרטית וליברלית: הם מאפשרים לריבון לפרש את התרבות בהתאם ל"רגשות הציבור" ולשלול מימון אם זו אינה עולה בקנה אחד עם פרשנותו של הריבון. בכך נוצרת מערכת של תנאי מימון שמגבילה דווקא את יוצרי התרבות הפגיעים ביותר, אלו הזקוקים לתמיכה ציבורית לשם מימוש זכותם לחופש ביטוי ולחלקם בשיח הדמוקרטי. פישר מדגישה כי אמנות איננה מותרות אלא חלק חיוני ממימוש כבוד האדם, זהותו וזכויותיו האזרחיות.

ובכל זאת, על אף המהלכים הללו, רבים מבין אנשי השדה משוכנעים עד היום כי הכסף הציבורי עדיף על פני השוק, או לכל הפחות שהשוק לבדו איננו מסוגל להחזיק את עולם האמנות. בדומה לגלציאנו, גם פישר מציגה במאמרה שורה של נימוקים התומכים בהמשך התמיכה הציבורית: החל מחשיבותה החברתית של התרבות וכלה במעמדה כזכות יסוד במדינה דמוקרטית – ובראשן חופש הביטוי ותפקידו בקיום שיח דמוקרטי. את טיעוניה היא מסכמת במונח "ממלכתיות", שבו היא רואה מסגרת שיכולה להבטיח את מעמדה הציבורי הראוי של התרבות במדינה דמוקרטית־ליברלית. זאת, כמעט בעיוורון לשינוי שהיא עצמה הניחה באופן מנוסח במשך ספר שלם, בו המדינה פרשה מהתפקיד הזה באופן מוצהר.

התמיכה הציבורית – שהחלה רק בשנות ה־60 – וכניסת השוק החופשי בשנות ה־70 הן תופעות חדשות יחסית ולא מסורת ארוכת־שנים. כעבור כחמישה עשורים אנו ניצבים בשלב אחר: גל לאומני גובר הופך את המדינה עצמה לפטרון הדורש נאמנות בעוד השוק לא מוכן להקדיש ולא שקל אחד לדבר שאינו משרת אותו ישירות, ועדיף בדמות תשואה יפה ומדידה. בארצות הברית, בסין ובישראל, התרבות מתוקצבת כל עוד היא משרתת את השלטון ואת אג’נדותיו, ומותקפת בחריפות כשהיא חורגת מכך.

לפיכך, הקריאה של גלציאנו להעדיף את המדינה על פני השוק מתעלמת מן התמונה הרחבה: שני מקורות המימון – הציבורי והפרטי – הפכו במידה רבה לכלי שליטה. המדינה כבר איננה משענת ניטרלית או "חינוכית", והשוק מעולם לא היה חסר אינטרסים. במציאות הנוכחית שניהם מציבים מגבלות דרקוניות על התרבות, שמצידה אינה נמצאת בעמדת פריווילגיה שמאפשרת לה לבחור. השאלה איננה באיזה מהם לבחור, אלא כיצד להתמודד עם שניהם – ביחד ולחוד – כדי להבטיח מרחב אמנותי חופשי ועצמאי ככל האפשר.