אם אתה משלם על זה - זה תחביב

בעקבות הפוסט הקודם, לא מעט אמניות.ים כתבו בתגובות שבסוף אין ברירה: בשלבים הראשונים של הקריירה חייבים לשלם על חשיפה. הרי אם עדיין לא מכירים אותך, אם עוד לא מציגים אותך בגלריות, אם אין לך שם, איך תיכנס לשדה?

לדעתי - לא.

כלומר, ברור שאפשר. זו בחירה. לפעמים אפילו בחירה אסטרטגית. אבל כמו שאני רואה את זה, ברוב המקרים היא פשוט לא משתלמת. בטח אם המחשבה היא שבהמשך ההימור הזה יהפוך לכלכלי.

כדי לעשות סדר, כדאי להפריד בין שלושה דברים שונים: לשלם עבור שירותים, להתנדב, ולקבל תשלום עבור מה שאנחנו עושים.

נתחיל מלשלם. אם כבר חושבים כלכלית, אז כדאי לחשוב כלכלית עד הסוף. לפני שאתם מוציאים כסף, תשאלו את עצמכם מה בדיוק אתם קונים,, מי מרוויח מהעסקה, ומה הסיכוי הריאלי שהתשלום הזה יחזור אליכם בצורה כלשהי.

למשל, אם אתם משלמים על פרסום, כדאי לזכור שפרסום של תערוכות במקומות כמו הארץ, טיים אאוט, פורטפוליו וערב רב הוא בחינם. ושם גם נמצאים רוב הקוראים הרלוונטיים. אם אתם משלמים על אוצרות, כדאי לזכור שבמוזיאונים ובגלריות המוכרות לא לוקחים כסף מהאמנים כדי להציג אותם. ואלה עדיין המוסדות החשובים בארץ. לדעתי האישית - ואני יודע שיש מי שלא יסכימו איתי - אוצרים לא צריכים לקחת כסף דווקא מהאמנים. אמן ואוצר צריכים לעבוד יחד כדי להשיג מקורות מימון.

ואז שואלים אותי: אבל מה נעשה כשאף אחד עדיין לא מכיר אותנו?

אז הנה סיפור. גם אני הייתי פעם סטודנט לא מוכר לאמנות. הבחירה שלי הייתה להקדיש את היכולות שלי בהתנדבות, אבל דרך כלים שפיתחתי בעצמי. ב-2011 הקמנו את קבוצת בית ריק, שפלשה למקומות נטושים ובנתה בהם היכלי תרבות זמניים. פעלנו בקבוצה וזה חיזק כל אחד מאיתנו. וכן, עשינו את זה בהתנדבות מלאה. לפעמים אפילו שילמנו לא מעט מהכיס. אבל מי שהרוויח מזה באמת היינו אנחנו, כי אנחנו קבענו את התנאים.

ב-2014 עשיתי את זה שוב, כשהתנדבתי להקים ערוץ רשת בשם "שלוש נקודות". חברים כמו יהונתן עפרת התנדבו כדי לעזור ולבנות אותו יחד. הוצאנו כסף על ציוד, בזבזנו שעות על צילום ועריכה, עבדנו בלי לקבל תשלום. אבל אנחנו היינו אלה שבנינו את הפלטפורמה. היא לא הייתה של מישהו אחר שמכר לנו חלום. היא הייתה שלנו.

אפשר לומר שהשקעתי שנים של עבודה גם בפלטפורמות אחרות: פייסבוק, אינסטגרם, רשימת ווטסאפ, פטראון, אתר. נכון, אפשר לדבר על הרווח שלהן מפרסומות ומה לא, אבל בהמון מובנים אלו עדיין הפלטפורמות שלי. יש שם את הקהל שלי. כשאני משקיע בהן, התמורה הולכת גם אלי. לא לגוף שמוכר לי "חשיפה", לא לחלל שמבטיח "הזדמנות", לא לאוצר שמבטיח שאתקדם בעולם האמנות. אלי.

עם הזמן למדתי שבכל הפרויקטים האלה יש משהו משותף: לא רק שאני ומי שסביבי היינו מוכנים להתנדב, אלא שהיינו מוכנים לתת את מה שבנינו בחינם לקהל. בית ריק, שלוש נקודות, הפוסט הזה והשיח שלי על כסף ואמנות - כולם דברים שאני נותן בחינם.

גם היום אני מתנדב. אני יו"ר איגוד האוצרות.ים בלי שום תשלום. וזה כמובן נותן לי המון. לא כסף, אבל הון מסוג אחר: קהל, קשרים, אמון, אנשים שמוכנים לעזור לי, אנשים שמכירים אותי עוד לפני שנכנסתי לראיון עבודה, אנשים שיזמינו דווקא אותי. עם השנים למדתי שככל שאני נותן יותר בחינם, אני גם מקבל יותר. אבל רק כשהנתינה נעשית בתוך מערכת שאני מבין, בוחר, ולעיתים גם בונה בעצמי.

וזה ההבדל הגדול בעיני בין התנדבות לבין pay to play. להתנדב יכול להיות חכם. לשלם כדי שמישהו אחר ירוויח מהחלום שלכם - הרבה פחות. אולי למישהו זה עבד, אבל צריך לשאול אם זה לא היה סיפור סינדרלה, ואם לא היה עדיף לאותו אדם לבנות פלטפורמות וקשרים משלו, שמבוססים על שיתוף פעולה ואמון.

אחרי שנהייתי מוכר הגיע הזמן לבנות משהו מההשקעה הזאת. ודרך המחשבה שפיתחתי, והקשרים שבניתי, נועדו מראש ללמד אותי בדיוק את זה. היום, כשיש לי רעיון שאני רוצה לקדם, אני מנסה להפוך אותו לכלכלי. לא כי כסף הוא הדבר הכי חשוב, אלא כי אי אפשר להתנדב בהכל, ואין שום סיכוי שאני אשלם על הכל. זה פשוט לא בר קיימא. לכן הרבה דברים שאני רוצה לעשות יום אחד לא קורים. הם מחכים. הם עוד לא מצאו את הדרך לפעול. אבל תודה לאל יש לי מאות רעיונות, וחלקם מוצאים את מקומם. מספיק כדי שאשרוד בשדה.

אחרים יכולים למצוא את זמנם כשכירים במוסד כלשהו, או לעבוד בעבודה אחרת שממש משלמת להם. זה אותו עניין. הם משקיעים במה שנותן להם כסף, כדי לעשות את מה שהם מאמינים בו. אבל הם לא משלמים כדי להשתתף בשדה, לפחות לא בגלל מכונת חלומות שמוכרת לפראיירים אשליה שהם יהפכו לחשובים כי הם מוכנים לוותר על עצמם בשביל שומר סף חמדן.

וככל שאני משפשף את שריר גיוס המשאבים, אני לומד איך לגייס לכל רעיון את הכסף הנכון. איך לבנות תקציב. איך למצוא שותפים. איך להבין מי אמור לשלם על מה. איך לא להפוך את האמן, שוב ושוב, לכיס האחרון של המערכת. במקביל, אני מניח שאמן שימצא אספנים, ילמד להגיש לפרויקטים, או יעבוד עם גופים שיש להם תקציב, ישתפשף וישתפר.

וזו בעיני המשמעות של להפוך למקצועי: ללמוד מה הערך של העבודה שלך. ללמוד לבנות פלטפורמה, שותפות, קהל, תקציב, חוזה ותנאים. ולא פחות חשוב, ללמוד על מה לא משלמים. כי אם כל מה שאלמד הוא לשלם כדי שמישהו אחר ייתן לי להרגיש שאני בפנים, אני לא באמת אלמד מקצוע. לא יהיה לי מקצוע. כמו שאמא שלי אומרת: לזה קוראים תחביב .

אז כן, בתחילת הדרך כמעט תמיד צריך לתת הרבה. זמן, עבודה, אנרגיה, עזרה, נוכחות, התנדבות, נדיבות. אבל כדאי מאוד להבדיל בין לתת כדי לבנות משהו, לבין לשלם כדי שמישהו אחר ימכור לכם אשליה בזמן שהוא בונה לעצמו משהו.

נ.ב.

אין לי כוח לריב עם כל מי שמוכר מוצרים לאמנים. אני בחרתי שלא, וגם שמח לחנך שלא חייבים לקנות. אתם תמשיכו במה שאתם עושים. או לא - ואז תהיו שותפים ללידת המציאות החדשה שכדאי שתבוא כבר.