ממשכנים את קאראווג'ו, מאג"חים את בסקיאט

אם אתם ממש בקטע של לאסוף אמנות, יש סיכוי שבשנים האחרונות שמעתם את הצירוף "הלוואות מגובות באמנות" (Art-Backed Lending). נו טוב, לא באמת כי זה עוד לא נפוץ בישראל ולא קשור לאספנים קטנים אלא רק לאספני בלו-צ'יפ (היצירות הכי יקרות בעולם), אבל כבר שנים שזה נפוץ בין המגה עשירים בעולם.

אם לפשט לשנייה, הרעיון הוא שבמקום למכור יצירת אמנות כדי להשיג הון נזיל – נגיד, כדי לממן רכישה של עוד אמנות, לשלם מסים או פשוט להחזיק מזומן – אתם יכולים לשעבד את היצירה לבנק, כמו עם דירה. תחזירו את ההלוואה, תקבלו את היצירה בחזרה. לא תחזירו, היצירה תהיה שייכת לבנק. נתון חדש של UBS מראה שהלוואות מגובות אמנות הן אחד הדברים שצומחים גם במשך המשבר בשוק האמנות. כמה? בשווי של כ־37 מיליארד דולרים!

על הרעיון הזה בנו בסותב'יס השנה עוד קומה: אוסף היצירות הממושכנות של סות'ביס, שעומד על ערך של 700 מיליון דולר, הושק כעת כאיגרת חוב שאתם, כקהל, יכולים להשקיע בה. ומה אני חושב על כל זה? שבגלל דברים כאלו בדיוק טיפ-טיפה כיף לי לראות את שוק האמנות קורס.

כרגיל, נתחיל מההתחלה. משכון של יצירות אמנות זו לא תופעה חדשה. כבר במאה ה־18 יש תיעוד של אצולה אירופית – בעיקר בצרפת ובאיטליה – שמשכנה יצירות מתוך האוספים שלה כנגד הלוואות מבנקים פרטיים. הדוגמה הידועה ביותר היא משפחת בורגזה ברומא, ששיעבדה יצירות של ברניני, קאראוואג’ו ורפאל לטובת עסקאות עם המשטר הנפוליאוני (הם לא חזרו למשפחה, אם שאלתם). אבל, במשך שנים הדבר הזה לא הפך לפרקטיקה נפוצה, בין היתר כי אמנות פשוט לא נחשבה לנכס יציב: היה קשה לקבוע לה ערך מוסכם, השוק היה קטן ולא מפוקח, ולא הייתה דרך להבטיח שמישהו אחר יסכים לשלם עליה בעתיד. בלי שקיפות, בלי נזילות, ובלי מנגנוני הערכה מוסדיים – הבנקים העדיפו נכסים כמו נדל״ן או מתכות יקרות, שנחשבו בטוחים בהרבה.

ואז, לאיטו, החל הבום בשוק האמנות. משנות ה־80, יצירות אמנות עכשווית, בעיקר בקצה העליון של השוק, החלו להימכר במחירים גבוהים במיוחד, ודיווחים קבועים בתקשורת חיזקו את התחושה שמדובר באפיק השקעה אמין. במקביל, יועצים פיננסיים שמו לב שבמשברים, כמו ב־1987 או 2008, אספנים לרוב לא ממהרים למכור את היצירות שברשותם. ההתנהגות הזו העלתה תיאוריה שאמנות שומרת על ערכה, גם כששווקים אחרים מתנדנדים, והציבה אותה כמרכיב לגיטימי בגיוון תיקי השקעות. ואם אמנות היא נכס שמחזיק ערך ויציבות, אז למה שבנק לא ירצה להיחשף אליו בעצמו? הדרך הפשוטה לעשות זאת היא דרך הלוואות מגובות יצירות: כלומר, לא לקנות אמנות, אלא למשכן אותה ולהחזיק אותה כנכס בטוחה.

רגע לפני הבנקים, עוד בשנות ה־80, הניסיון הראשון בתחום היה של סותב'יס. בית המכירות החל להציע הלוואות ללקוחות נבחרים כנגד יצירות שיועדו למכירה עתידית, בין היתר כדי להבטיח שהלקוח לא יתקפל ולעזור לגייס עוד לקוחות. המהלך הזה הקדים את זמנו, או במילים אחרות, התחיל מוקדם מדי. השוק עוד לא היה מוכן לזה. מצד שני, ככל ששוק האמנות המשיך לטפס, זה נראה רלוונטי יותר. משנות ה־2000, סותב'יס כבר החזיקה שירות ממוסד יותר, עם אגף אשראי ייעודי, מודלי שמאות פנימיים, ומסלולים לא רק לקראת מכירה, אלא גם להלוואות שאינן תלויות במכירה מיידית.

ואז כאמור גם בנקים התחילו להצטרף למסיבה. בנק ההשקעות UBS, שממילא התמחה בקליינטורה חובבת אמנות, הצטרף כבר בתחילת המילניום. אבל החטיבה הייעודית שהם הקימו לכך פעלה עד למשבר הכלכלי של 2008, ונסגרה בעקבותיו (שזה טיפה מוזר, כי כמו שציינו קודם, המשבר הזה בעצם היה חלק מההוכחה של מומחי ההשקעות, כולל הבנק עצמו בדו"חות שלו, שאמנות היא נכס יציב וראוי להשקעה). לעומתם, הזרוע הפרטית של סיטי בנק, יחידת ניהול העושר של הלקוחות עתירי ההון של הבנק, דווקא הרחיבה באופן שקט את שירות ההלוואה מבוססת האמנות מאז המשבר הכלכלי, כמו שעשו גם בזרוע הפרטית של הבנק של אמריקה.

ואם יש מסיבה, גם חברות פינטק הצטרפו. דוגמה מובילה היא חברת Athena Art Finance, שהוקמה ב־2015 במימון קרן Carlyle, אחת מקרנות ההשקעה הגדולות בעולם. החברה הזו הוקמה מלכתחילה כגוף אשראי ייעודי למשכון יצירות אמנות. ב־2019 היא נרכשה על ידי YieldStreet, עוד פלטפורמת השקעות אלטרנטיבית, ומאז המשיכה לפעול בתחום, אם כי בפורמט חלקי יותר. אולי כדאי לציין פה גם שבשנים האחרונות החברה הזו הייתה מעורבת בכמה הליכים משפטיים הקשורים להפרות חוזה, כולל החרמה של יצירת באסקיאט בעקבות חוב.

וכעת, הגענו לשלב חדש. באפריל 2024 סותב'יס עלו עוד מדרגה והשיקו את ArtFi Master Trust – תיק הלוואות מגובות יצירות בהיקף של 700 מיליון דולר שאוגחו לכדי איגרת חוב סחירה. מדובר בחידוש מהותי: זו הפעם הראשונה שבה הלוואות מגובות באמנות הוצעו לשוק ההון הרחב, כיחידת השקעה מוסדית. החידוש המרכזי אינו בעצם קיומן של הלוואות מגובות אמנות – אלה כפי שהצגנו קיימות כבר עשרות אם לא מאות שנים – אלא בניסיון להפוך אותן ממנגנון פנים־שוקי מוגבל למכשיר השקעה מוסדי שמאפשר הפצה, מסחר וגיוס הון בשוק משני. בכך, סותב’יס שוב הקדימה את זמנה והציבה את עצמה כשחקנית ראשונה שמתרגמת את ההון התרבותי של עולם האמנות למוצר פיננסי שיכול להיות חלק מתיק השקעות של משקיעים מוסדיים, לא רק אספנים.

אז שניה, בוא ננסה לעשות סדר. במה בעצם אתם משקיעים באיגרת החוב החדשה? אתם לא משקיעים באמנות עצמה, אלא בתיק הלוואות שהועמדו כנגד יצירות האמנות הממושכנות אצל בית המכירות. כלומר, כספי ההשקעה שלכם נכנסים לקרן שמורכבת מהלוואות שניתנו לאספנים, כשהביטחונות להלוואות הן יצירות אמנות שהועברו למשמורת. בפועל, מה שאתם קונים זה איגרת חוב מגובה נכסים (Asset-Backed Security), כשהנכסים כאן הם חוזי ההלוואה והביטחונות הנלווים להם (היצירות). הרווחים שלכם אמורים להגיע מהריבית שהלווים משלמים, ואם אחד מהם לא עומד בתנאי ההלוואה, סותב’יס יכולה לממש (למכור) את היצירה ולגבות את החוב.

בעצם, סותב'יס לקחו עד הקצה את ההשוואה בין אמנות למנייה או השקעה מניבה. אבל בגלל שזה לא באמת זהה (קראו מה כתבתי על המחקר של באומול בפרק הראשון בערב רב) הם בנו סביב זה אגף רחב שכבר צבר מוניטין, וכל מיני ביטחונות. למשל, המומחים של סותב’יס מעריכים את היצירה, לרוב דרך צוות פנימי, והחברה מעמידה הלוואה בגובה של 40%–60% מהשווי המוערך. היצירה עצמה מועברת למחסן מאובטח (Off-site storage) ונשארת תחת שליטת סותב’יס והרחק מעיני הציבור. הציבור בינתיים נשאר לסמוך על סותב'יס כגוף עם רקורד מאוד מכובד, ועל שוק האמנות שמראה צמיחה יציבה ויפה בגרפים.

רק מה, שעם כל הגרפים היפים האלו סותב’יס השיקו את התוכנית הזו דווקא בזמן שהשוק התחיל לקרטע. מעניין לחשוב האם זו היתה שגיאה – האם הם עוד פעם הקדימו את זמנם, כמו בשנות ה־80, או האם זו היתה פעולה מכוונת?ב־2023 שוק האמנות הפומבית היה בירידה של יותר מ־20% בהיקפים הגבוהים שרלוונטים לפעולה שכזו. אבל אז קרה משהו: הלוואות דווקא עלו. כי מי שלא רוצה למכור אבל כן רוצה כסף – מוכן למשכן. אז במקום להפסיד את האספנים ולספוג הפסדים, סותב’יס בעצם בנתה מסלול עוקף משבר. זה שוק משני, מקביל, שמבוסס על חוב ולא על מכירה.

אז בואו נסכם. כמו שסיפרתי בפתיחה, נתון חדש של UBS מראה שהלוואות מגובות אמנות הן אחד הדברים שצומחים גם במשך המשבר בשוק האמנות. כמה? בשווי של כ־37 מיליארד דולרים!

מי מרוויח מכל זה? קודם כול, כמובן – סותב’יס, בנקים, קרנות אשראי. הם גובים ריבית, שומרים על שליטה, ומרוויחים גם כשהשוק קפוא. אחריהם – עשירי העולם, שמקבלים מימון בלי למכור את האוסף שלהם ובעצם בלי לעשות שום דבר. ומי מפסיד? נו אלא מי... הציבור, שלא רואה את היצירות האלה יותר; שוק האמנות, שהופך לפחות שקוף כשאפילו לא מעלים את היצירה לבמה; האמנים החיים, שבזמני משבר לא משקיעים בהם ועדיין עושים "ערך" מאמנות; ולבסוף, אולי גם האמנות עצמה – שמאבדת את כל מה שמיוחד בה כשמשתמשים בה רק כבטחונה בלתי נראית וחסרת הקשר.

ומה דעתי? אמנם אני לגמרי מבין למה, כמו שכמה ליברטנים שעונים לי בדרך כלל עומדים לכתוב לי פה, לגיטימי למשכן את סבתא שלך – היא שלך, השוק חופשי, היא תחזור אליך בסוף התהליך. אבל כפי שאני אומר תמיד – כשהשוק הופך לאסטרטגיה פיננסית נטו, אולי עדיף שיקרוס. זה לא עולם שאני רוצה לקחת בו חלק, והוא לא לטובת האמנות בשום דרך.