הקולוניאליזם של לבובו

הנה מחשבה שעלתה לי בזמן טיול במזרח: בשנים האחרונות התרחש היפוך מפתיע, והעוצמה הרכה מגיעה דווקא משם. סין, קוריאה, יפן, סינגפור ועוד, הן במובנים רבים "העולם החדש". המזרח הוא מזמן לא רק "מפעל הייצור של העולם" שמצטיין בחיקוי, אלא מקור לחדשנות. וכל זה מתרחש בדיוק בזמן שהמערב שוקע בייצור תעשייתי ואינסופי של מוצרים זהים – אותו פס ייצור, אותו מיתוג, שוב ושוב. הרבה פעמים, בעיקר במאמרים הצדדיים יותר שלי (מארוול מול די.סי., הריקבונמוח האיטלקי ואפילו הדוקטורט שלי על ציורי דאפן), אני טוען שדרך מעולה להבין את התרבות היא להביט היישר בתרבות הפופ. ופה יש לנו הזדמנות נהדרת, כי אני רוצה לסקור שתי חברות ענקיות של צעצועים ואספנות, שממש נושאות את המילה פופ בשם שלהן.

רגע לפני שנצלול להיסטוריה של חברת פאנקו פופ (Funko pop) האמריקנית, שהתמחתה בבובות באבל־הד, אעצור רגע והזכיר שבהרבה מובנים גם ההיסטוריה שלה הגיעה מהמזרח. היסטוריוני הבאבל־הד ב"אולם התהילה והמוזיאון הלאומי לבאבל־הד" (איזה מקור מגניב?) מסבירים שמקורן של בובות אלו באסיה של המאה ה־17, במה שכונה Temple Nodders – פסלוני פורצלן של בודהה ודמויות דתיות אחרות שנראו כמי שמנענעים בראשם בהסכמה. מהמזרח הרחוק הן יובאו בהמוניהן לאירופה כחלק מגל “טירוף המזרח” במאות ה־18 וה־19, ומשם המשיכו גם לארה"ב. בתחילת המאה ה־20 הופיעו גרסאות מקומיות – דמויות קרטון ועיסת נייר – אבל הפריצה האמיתית התרחשה בשנות ה־60, כש־MLB, ליגת הבייסבול האמריקנית, השיקה סדרת בובות באבל־הד רשמיות של כל קבוצות הליגה. לא יפתיע לגלות שגם אז, ייצורן הוזמן בהונג־קונג שהיוותה גשר בין המזרח למערב.

למרות ההיסטוריה הארוכה הזו במזרח אסיה, עם השנים הבאבל־הד הפך לאחד הדברים הכי "אמריקניים" שיש. כאן נכנסת לתמונה חברת פאנקו, שהוקמה ב־1998 על ידי מייק בקר בוושינגטון. מלכתחילה התמקדה פאנקו בייצור בובות ויניל – פלסטיק זול אך עמיד – שעוצבו בפרופורציות קריקטוריסטיות של ראש גדול וגוף קטן. המוצר הראשון היה לא אחר מאשר "ביג בוי", הקמע של רשת הדיינרים המפורסמת. בהמשך הגיעו גם דמויות נוסטלגיה אמריקניות נוספות: אוסטין פאוורס, הפלינסטונס, וגם דמויות פרסום של דגני בוקר ומשקאות.

השינוי הדרמטי התרחש ב־2005, כאשר בקר מכר את החברה לבריאן מריאוטי. הסיבה לא הייתה כישלון, אלא להפך: החברה צמחה מעבר למה שבקר ביקש לנהל, והוא ראה במריאוטי – אספן בעצמו – אדם שיכול לשמור על רוח החברה ולהרחיב אותה בקנה מידה עולמי. ואכן, מריאוטי עמד בהבטחה. כבר ב־2009 הוא השיג זיכיון לייצור מוצרים של דיסני, וב־2010 השיק את קו Funko Pop! Vinyl, עם העיצוב האייקוני שהפך לחותמת החברה: ראש גדול, עיניים שחורות עגולות וגוף מוקטן. מריאוטי ביסס את פאנקו על רישיונות מכל רחבי התרבות הפופולרית – קולנוע, קומיקס, טלוויזיה, מוזיקה וספורט – והפך אותה לאימפריה של ממש. כיום מונה הקטלוג של אלפי דמויות ייחודיות, כמעט כולן נשענות על אותו קו עיצובי, והחברה נכנסה בעשור האחרון לרשימות עשרת יצרני האספנות והצעצועים המובילים בעולם (אם כי רחוק עדיין מהענקית Lego).

אבל דווקא כשהיא הייתה בשיא הצלחתה, צמחה במזרח מתחרה חדשה ששינתה את מפת השוק: פופ מארט (Pop Mart). החברה הוקמה בבייג׳ינג ב־2010 על ידי וונג נינג, ובחמש השנים הראשונות עסקה בעיקר בהפצה של מותגי אספנות אחרים. בדומה לפאנקו, גם היא נשענה על מסורות אסיאתיות ארוכות של פסלונים, קמעות ו"חפצי מזל" – מסורות ששולבו בהצלחה בתרבות הצריכה היפנית והסינית המודרנית, עד שהפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום: כמעט לכל צעיר/ה אסייתי/ת תלויה בובה חמודה על התיק, הארנק או הטלפון.

הקפיצה הגדולה של פופ מארט הגיעה ב־2016, כשהשיקה לראשונה דמות מקורית משלה – Molly של המעצב ההונג־קונגי קני וונג – ובחרה לשווק אותה במודל ה־Blind Box: קופסאות הפתעה שהקונה לא יודע מראש איזו גרסה יקבל, ומכילה דמויות שונות לצד דמויות נדירות. ב־2018 נוספה השותפות עם האמן קסינג לונג, יוצר קו The Monsters, ומתוכו נולדה גם הדמות שהפכה לסמל החברה – לבובו (Labubu). בתוך שנים ספורות הלבובו הפך מאובייקט נישתי לדמות אספנות בינלאומית, שאף עקפה בהצלחה שלה את פאנקו ולפי מדדים מסוימים הביאה את פופ מארט בשנים האחרונות ממש גבוהה בחמישיית יצרני הצעצועים המוצלחים בעולם.

קשה למנות את כל הסיבות שהפכו דווקא את הלבובו להצלחה מסחררת, אבל בקצרה אפשר להזכיר את השילוב האסתטי של חמידות וקצת אימה שמקובל בתרבות היפנית (creepy cute), לצד החיבור המסורתי יותר והישיר למסורת ה־kawaii (חמוד ותמים) היפנית משנות ה־70. זאת לצד האסטרטגיה המדויקת של קופסאות ההפתעה והמהדורות המוגבלות שיצרו תחושת מחסור, השליטה הקפדנית בהפצה, וההשפעה החזקה של קהילות אספנים ומשפיענים ברשתות החברתיות. התוצאה – ביקוש עצום, שוק משני פורח, וערך תרבותי שעקף כל טרנד מערבי אחר בשנים האחרונות.

וכאן מגיעה הנקודה המכרעת: בעוד שתרבות האמריקנה מתקשה לחדור לסין, הרי שהמערב פתוח מאוד לאופנה ול״עוצמה הרכה״ של סין. המוצרים של פופ מארט – ובעיקר הלבובו – הפכו לסמל סטטוס של טרנדיות גלובלית, והצליחו בתוך שנים ספורות לעקוף את פאנקו הוותיקה במכירות ובהשפעה תרבותית.

מעניין לראות את המציאות העכשווית, שבה המזרח – שבעבר סיפק למערב חפצי אקזוטיקה שיוצרו עבורו בייצור המוני – הוא זה ששולח היום בובות שמצטיינות במקוריות ובעיצוב ייחודי. לעומת זאת, המערב, זה שבנה את תרבות הצריכה המודרנית, מתמסר יותר ויותר לאובססיה של שכפול: ייצור המוני של אותן דמויות, מיתוג זהה, סדרות כמעט אינסופיות של אותו מבנה גוף וראש. ממש כמו הפסלונים הבודהיסטים והקמעות שכל כך היו מזוהים עם אסיה, וגם העניקו לה את האפיון כמקום בו מצטיינים בשכפול אך לא מסוגלים להמציא משהו חדש. זה לופ זהה לזה שאפשר לראות בהמשכונים בתעשיית הקולנוע המערבית, ובפחד ליצור סרטים המבוססים על סיפור חדש כדי לא להפסיד כסף. במובן הזה, גם אם תופעת הלבובו תדעך בעתיד כטרנד, עצם ההעזה של החברה הצעירה מהמזרח להשתחרר מהעתקה ולייצר דמות מקורית, עקומה וחידתית – כבר השתלמה לה בגדול.