מיני-מניפסט: אמנות וכסף

בחודש האחרון הוזמנתי להרצות על אמנות וכסף בשלושה מוסדות חשובים: באוניברסיטת תל אביב, במוזיאון אנו ובחממה לתרבות מקום בחיפה. מתוך המפגש המשולש הזה נולדה מחשבה שנבנתה בשלבים, מתוך הצטברות של שיחות, תגובות וקונטקסטים שונים, שהכריחו לזקק אמירה אחת מגובשת. אנסה להציג חלק ממנה כאן.

מהן השאלות שמופנות אלינו מיד כשאנחנו מספרים שאנחנו פועלים בעולם התרבות? מניסיוני, לרוב הן מופיעות במהירות: “אתה עובד בזה?”, “אפשר להתפרנס מזה?”, “כמה עולה ציור?”. הרצף הזה איננו מקרי; הוא תוצר ישיר של תרבות הקפיטליזם המאוחר, שבה הערך הראשוני של כל תחום נבחן דרך שכר, רווח ותמחור.

ואז, מתחיל הגמגום. כי בנינו, אין כסף באמנות. לא כסיסמה פרובוקטיבית אלא כממצא עקבי שכל מחקר שאינו מגויס מגיע אליו. מן החוץ זה עשוי להיראות אחרת – דרך כותרות, מכירות פומביות ודימויים מתוקשרים – אך אלו שכבות ייצוג שמטשטשות את התמונה. מאחורי הפסאדה, המציאות הכלכלית של רוב השדה ברורה ועיקשת.

הדוגמאות שמובאות כטיעוני־נגד – המימון הציבורי באירופה או הפילנתרופיה בארצות הברית – אינן מפריכות את התמונה אלא מחדדות את גבולותיה. באירופה אכן קיימות תוכניות תמיכה, אך הן זמניות, מיועדות לפלח מצומצם מאוד של יוצרים, ורובן מאפשרות מחיה סבירה רק לפרק זמן קצר, שלאחריו רוב המשתתפים חוזרים לאותו דוחק שממנו יצאו. הניסוי מתחלף ממדינה למדינה, אך הדפוס נותר זהה, וגם הדיון הכלכלי סביבו רחוק מלהיות סגור.

בארצות הברית, הפילנתרופיה מוצגת לעיתים כחלופה מבנית, אך בפועל פערי השכר במוסדות התרבות – גם בעשירים ביותר – מעידים על מערכת שמתקיימת על גבם של אמנים, אוצרים ועובדי השדה המשתכרים בסמוך לשכר מינימום.

והשוק, גם הוא לא מהווה פתרון. מקרים בולטים של אמנים שמכרו יצירות בסכומים חריגים אינם עדות לכלל אלא אנקדוטות קיצון. בהשוואה לכמות האמנים הפעילים בעולם, שיעורם זעום עד כדי כך שהוא דומה יותר להסתמכות על סיפורי זכייה בלוטו מאשר למודל כלכלי שמספק יסודות לשדה כולו.

הצגת התמונה הזו מעוררת קושי ממשי עבור מי שפועל בתוך המערכת. לא פעם, כשביקשתי להרצות על ממצאי המחקר, התבקשתי לרכך את המסקנות או להשמיט לחלוטין את הממד הכלכלי, מתוך רצון מובן “לא לייאש אמנים ואמניות”. מוסדות התרבות חוששים לערער קהילה שממילא פועלת גם כך על אדים של תשוקה. הקושי הזה מובן לי לחלוטין.

אבל אז אני מסביר להם שלדעתי, כדי להשיב ברצינות על השאלה המרכזית של השדה – כיצד לפעול כיום – אי אפשר להמשיך לעקוף את מוקד הבעיה. יש להביט ישירות אל הפיל שבמרכז החדר, או ליתר דיוק אל קופת החזיר שמנהלת את התנאים, מבלי להסיט את המבט. העיסוק הישיר הזה, ללא הקלות וללא הסתרות, הוא הציר שסביבו הקדשתי את חמשת השנים האחרונות של עבודתי.

לפני שאעבור לשאלת הפעולה מול המשבר הזה, חשוב לי להתעכב תחילה על תמונת המצב כפי שהיא עולה מן המחקרים שפרסמתי כאן לאחרונה. הפעם אציג אותה בתמצית, ברצף קצר ובשפה ישירה.

האמירה ש“אין כסף באמנות” איננה רק תיאור מצב נקודתי אלא הגדרה של תנאי יסוד שבהם פועל השדה כיום. ייתכן שכך היה תמיד עבור רוב העוסקים בו, אך דווקא במציאות דמוקרטית המאופיינת בגידול מתמשך של עושר גלובלי, ניתן היה לדמיין תרחיש אחר: כזה שבו האמנות ממלאת תפקיד מוביל בעיצוב העולם. זה איננו חזון אוטופי מנותק, אלא אפשרות סבירה בעולם שבו החיים רוויים במסרים – מסחריים, פוליטיים, אידאולוגיים ואחרים – המופנים אלינו ללא הרף. בתוך הצפה זו, התרבות הופכת לזירה מרכזית של פענוח, והאמנות נתפסת ככלי שבאמצעותו ניתן לרכוש אוריינטציה, להבין את השיח, ואף לרכוש שליטה מסוימת במבנים שמעצבים אותו ולקחת בהם חלק כפרשן וכיוצר.

אבל גם מובן מדוע המציאות לא התפתחה לכיוון זה. מבלי להיגרר כאן לדיון היסטורי רחב, די להזכיר שכבר בניצני עידן ההשכלה, עם היווצרות מושגי היסוד של האמנות המודרנית, ג’ון ראסקין כבר עמד על במה מול פטרונים והציע לשלם לאמנים פחות כדי שייצרו יותר. בתחילת המאה העשרים הוגי אסכולת פרנקפורט כבר הזהירו מפני ההשלכות הדרקוניות של המשך התקדמות בכיוון המסחרי, ובהמשך בורדייה כבר תיאר אותו כמערכת סגורה וחתומה. אך האזהרות הללו נותרו ברובן בתחום האקדמי. כך יצא שעברו עוד עשרות שנים עד שמצאנו את עצמנו במצב שבו אנו היום.

זהו מצב שבו השליטה בכסף מתורגמת לאופן שבו האמנות נראית, פועלת ומתפרשת, מתוך אינטרס מתמיד להגדיל כוח ושליטה. בשוק האמנות המשקיעים חושבים בראש ובראשונה במונחי תשואה, ואף הדור הבא כבר שוקל לעזוב לטובת אפיקים רווחיים יותר. בפילנתרופיה חדר ההיגיון העסקי במלוא עוצמתו: התמיכה נמדדת במדדי השפעה, בתרומה מדווחת לחברה ולסביבה, בעיקר על מנת לאפשר עתיד בו הקרן תמשיך להחזיק בדימוי ציבורי חיובי ולצמוח ללא בעיות מן החוץ. אותו דפוס מתגלם גם בתמיכה הציבורית, שהפכה לפחות ציבורית ויותר לאומית או פוליטית. כספי המיסים מנוהלים כדו"חות מאוזנים, ומוצגים במילים ריקות על טובת הכלל ככלי לקידום אינטרסים קצרים של שלטון והישרדותו.

אני לא טוען שבלתי אפשרי או לא כדאי להיתמך בידי הגופים הללו, וגם לא שכל המעורבים פועלים בציניות. להפך: רוב השחקנים במערכת התרבות פועלים בתוכה מתוך אותם תנאים חסרי תגמול ומתוך אותה אנרגיה של תשוקה. רבים נשארים משום שלא הצליחו או לא רצו לעבור לשדה מתגמל יותר, ואחרים בחרו ביודעין להישאר גם כשהכוח, הכסף והיוקרה הלכו ונשחקו.

התמיכה מצד המנגנונים השונים אינה רק אפשרית אלא חיונית, ואני אף מעודד להיעזר בה. כאשר משתמשים בכוח הפנימי של השדה ומשכילים להציג את ההתאמה לקבלת תמיכה, ניתן להסיר את שכבת הציניות ולגלות שבתוך כל אחד מן המנגנונים הללו פועלים שותפים אמיתיים ליצירה. דווקא לכן הידע על אופן פעולתה של המערכת – אותו ידע שאני מבקש לחשוף שוב ושוב – נעשה מרכזי: הוא מאפשר להמשיך לפעול בתוכה בצורה מודעת, יעילה וחופשית יותר.

גם שימוש בידע הזה ככלי לשיפור סיכויי ההצלחה הכלכלית – שגם כך תישאר ברובה חלקית בשל מבנה המערכת – איננו יעד מספק. המטרה שאני מבקש להציב לעולם התרבות היא רחבה וגבוהה יותר. ולשם כך, דווקא ההיכרות המעמיקה עם מנגנוני הכסף נדרשת לא כדי לעסוק בו טוב יותר, אלא כדי לאפשר לנו, בסופו של דבר, להפסיק לשים אותו במרכז.

הטענה שאנו שמים את הכסף במרכז עשויה להישמע לחלק מאיתנו כפרדוקסלית. הרי כל כך הרבה שנים עולם האמנות בכלל נמנע מלהזכיר את הכסף. ובהרבה מובנים זו בדיוק הטענה שלי. זה קצת כמו הלורד וולדמורט מספרי הארי פוטר, הרשע האולטימטיבי שנקרא על ידי רוב הדמויות "זה שלא אומרים את שמו". הגיבורים הראשיים בספר מבינים שככל שהסביבה שלהם לא מוכנה לדבר עליו בשמו, כך היא הופכת אותו לפטיש, לאובססיה שרק נותנת לו עוד ועוד כוח.

לכן הכוונה שלי היא לפעול הפוך: לשלול מן הכסף את הכוח המאגי שצבר בעידן שבו הוא מתפקד כמעין דת שלטת. לא כדי להתעלם ממנו, אלא כדי לאפשר לנו – יוצרים, מורים ואנשי תרבות – לשוב ולעסוק בעיקר, הפעם מתוך הכרות מלאה עם הכלים שמקיפים אותנו, עם מגבלותיהם ועם מה שהם כן מאפשרים. כך, מתוך סידור מודע של מקומו של הכסף במחשבה, אפשר להגיד די-מיסטיפיקציה שלו, ניתן יהיה להתפנות סוף־סוף לשאלות הדוחקות באמת.

למה אנחנו יוצרים, ועבור מי? מהו הערך שאנו מייחסים ליצירה שאינו נמדד בכסף? מה אנו מאבדים כאשר אנו משתעבדים להיגיון הקפיטליסטי? האם אנו מסוגלים לדמיין שיטה אחרת, טובה יותר? ואם כן – מהי; ואם לא – כיצד ניתן לפעול באופן המיטבי בתוך השיטה הקיימת כדי לכונן מציאות ראויה יותר, עבורנו ועבור הסובבים אותנו?

ומכאן גם נובע הרצון לייעץ לארגונים, להרצות, ללמד ולקדם שיח ציבורי על הקשר בין אמנות לכסף – לא מתוך ציניות אלא מתוך צורך אמיתי בבירור ובהעמקה. מי שמעוניין בכך, יוכל לפנות ולקבל הצעת מחיר במייל:

EladYaron@gmail.com