תרמית הרזידנסי
- 16 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
בשבוע האחרון הרשת התמלאה בפוסטים, רילסים ודיונים של אמנים ואמניות שקיבלו הודעה שהם התקבלו ל-"summer residency" של מגזין Abstract. 20 ימים, הכל כלול, נסיעות, לינה, אוכל, משלוח יצירות, ובכלל לא חייבים להציג תוצר סופי. פשוט לבוא וליצור.
האמת שגם אני קיבלתי אתמול הודעה מרגשת, על פרויקט אחד שקיבל אור ירוק, אז אני שותף להרגשה הזו. התקשרתי להורים, סיפרתי בהתלהבות למי שהיו לידי, תהיתי אם הגיע הזמן לספר ברשת (עוד לפני שמשהו בכלל קרה). מכירים את התחושה הנדירה הזאת, שמוכרת לכל מי שניסה להיכנס לעולם האמנות: הנה, מישהו סוף סוף ראה אותי.
רק שהבעיה של מתקבלי הרזידנסי הייתה מובנת כבר מהשורה הראשונה שכתבתי בפוסט. הרשת התמלאה באותם "מנצחים". זה כבר נראה חשוד. צריך להגיד, בגדול Abstract הוא לא איזה גוף פיקטיבי. זה מגזין לג'יט. בשנה שעברה הם קיימו רזידנסי בשאטו דה פורבן במרסיי , ואמנים אישרו שהם באמת השתתפו בו. זה רק עוד יותר הגביר את התחושה החמוצה שהכל התחיל להראות כמו תרמית.
כאמור, החשד המרכזי התעורר כנראה בגלל כמות המתקבלים לכאורה, אבל גם העובדה שהקול הקורא עוד לא הסתיים והעובדה שחלק מהמגישים לא זכרו שהגישו כבר הפכו את התרמית לברורה. אבל בעיקר, יש את העניין של תשלום 25 דולרים.
אחרי בקשות להבהרה - ואחרי כמעט שבוע שבו המגזין חסם תגובות ולא ממש הגיב בעצמו - פורסם באינסטגרם פוסט שמסביר שהמייל לא היה הודעת קבלה, אלא הודעה על מעבר לשלב הבא של הבדיקה. יכול להיות. אבל זה לא מה שהמוני אמנים הבינו מהמייל עצמו.
אם יש מסר אחד ללמוד מכל זה, הוא נוגע למודל ה-pay to play שנפוץ מאוד בעולם האמנות הגלובלי, וגם הישראלי. לא כל דמי הגשה הם תרמית, אבל אם מישהו מבקש מכם לשלם כדי להציג, כדי לקבל "אוצרות", כדי להשתתף בתערוכה או כדי לזכות בחשיפה - כדאי מאוד להיזהר. ברוב המקרים, היוקרה המקצועית של המסגרות האלה אפסית. זה גם לא באמת ייספר כשתגישו למקום רציני וישאלו איפה הצגתם. היום אפילו רוב מהגלריות השיתופיות הלגיטימיות בתל אביב כבר הפסיקו לקחת דמי השתתפות מאמנים והתחילו לשלם.
כמובן, כל זה בנוי על רעב מטורף שקיים בעולם האמנות. אמנים אחרי הלימודים כל כך רוצים לקחת חלק, להציג, שיראו אותם, שיכתבו עליהם, שמישהו יגיד להם שהם בפנים - שהם מוכנים לשלם על הסיכוי הזה. לפעמים לא מעט.
קצת נתונים: מחקרי תעסוקה על אמנים מראים שאלו על פי רוב עובדים יותר כעצמאיים וללא תנאים פנסיוניים, עובדים פחות שעות בממוצע מעובדים בתחומים אחרים, מרוויחים שכר שעתי נמוך יותר מקבוצות השוואה, נוטים יותר להחזיק כמה עבודות במקביל, סובלים מאבטלה גבוהה יותר, ולעיתים קרובות עובדים בלי חוזים או עם חוזים דרקוניים. במשך השנים חלק מהפערים בשעות העבודה ובאבטלה הצטמצמו מעט, אבל פערי השכר לא. אמנים מרוויחים פחות גם כשמשווים רק עובדים שעבדו במשרה מלאה במשך שנה שלמה.
ואם זה לא ברור, בקצה הרחוק של הגרף התנאים האלו חושפים את האמנים גם ליחסים נצלניים, לקבלת התעמרויות בעבודה, לנטייה ליפול לתרמיות ולצערנו, ואנחנו מכירים את זה קצת, להטרדות מיניות.
זו גם הסיבה שהרבה אמנים שפונים אלי בתקווה שאאצור להם תערוכה מקבלים תשובה שלילית. וביתר דיוק, אני עונה: אם את.ה מי שישלם לי, אז לא. אני לא מוכן לקחת חלק במכונת החלומות הזאת. ברור לי שזה מבאס, וברור לי שיש מי שמרגיש שזה חוסם לו דלת. אבל אם יש לכם איזושהי מחשבה שתשלמו לאוצר, למבקר אמנות, לגלריה או לחלל תצוגה, ואז תציגו, ובעקבות כך תתחילו למכור יצירות - סורי לאכזב. כמעט תמיד זה לא עובד ככה.
כמו שרמזתי בפוסט הקודם, תרמית הפירמידה היחידה שעובדת באמת היא לימודי אמנות. וגם אותם, אגב, לא חייבים כדי להצליח. עולם האמנות מלא היום באמנים ואמניות אוטודידקטים, או כאלה שהגיעו ממסלולים אחרים לגמרי. מצד שני, לימודים בהחלט יכולים לעזור בעולם שבו עדיין צריך תואר בשביל הרבה דברים: בשביל ללמד, בשביל להגיש, בשביל להיכנס לרשתות מסוימות, בשביל לקבל שפה, זמן, קהילה, ובמקרים טובים גם ליווי אמיתי.
אבל אחרי הלימודים מגיע הרגע המסוכן באמת: הרגע שבו האמן הצעיר נשאר עם רעב, עם חוב, עם תיק עבודות, עם רצון עז להיכנס לשדה - ועם עולם שלם שמבין שאפשר לגבות ממנו כסף על התקווה הזאת.
אז לא, לא כל דמי הגשה הם תרמית. לא כל קול קורא הוא ניצול. לא כל רזידנסי הוא מלכודת. אבל אם מבקשים מכם לשלם כדי שייתנו לכם להרגיש שאתם סוף סוף בפנים - תעצרו רגע. תבדקו מי עומד מאחורי זה. מי מרוויח. מי משלם. אפילו אם זה נראה לגיטימי. אפילו אם אתם ממש ממש רוצים.
כי איפה שיש אנשים פגיעים, יש טורפים.
אני מזכיר שאפשר לתמוך בעשייה שלי בנושא כסף ואמנות בפטראון:
