טראמפ מוכיח את מה שעולם האמנות שוכח: האמנות חשובה

המון פעמים, דווקא מאנשי עולם האמנות, אני שומע את התחושה שאמנות לא באמת משנה. שהיא לא נחוצה לחברה, שלאף אחד לא אכפת, שבמילא אין לה קהל. ואז טראמפ נכנס לתמונה – ובאמצעות תקציב פדרלי, צווים נשיאותיים והצהרות בומבסטיות, הוא מוכיח את ההפך.

זה נכון, מצד אחד גם ממשל טראמפ משתמש לא מעט בטיעון השגור – אפילו שגור מדי – שהאמנות היא בזבזנית. תחת הכותרת הזו תקציבי תרבות נפגעים בזה אחר זה, כי "המדינה חייבת להתייעל" ולהתמקד רק בתחומים "חיוניים". זה נרטיב שקל להתחבר אליו. כאמור, כל כך קל שהוא כבר הוטמע עמוק גם בקרב חלק מעולם האמנות עצמו. אבל מצד שני, מהרגע שבו טראמפ התחיל את כהונתו השנייה (לפני פחות מחמישה חודשים), אותו הממשל בדיוק החל לפעול באובססיביות – לא פחות – כדי להתערב באופן ישיר בתוכן התרבותי. וזה מעניין.

כמה דוגמאות:

• בינואר, מיד עם כניסתו לתפקיד, הוחלפה ראשת הקרן הלאומית לאמנויות (המקבילה הפדרלית למשרד התרבות). לא הרבה אחר כך, מאות ארגוני אמנות קיבלו הודעות על ביטול מימון, וראשי תחומים מרכזיים התפטרו בעקבות תקציב 2026 שהוכרז כנמוך במיוחד.

• גם בינואר, הורה הממשל לגלריה הלאומית לאמנות לבטל את תכניות הגיוון וההכלה. באפריל, המוסד כבר שיתף פעולה עם חגיגות יום העצמאות ה-250 ונתבקש להציג "נרטיבים פטריוטיים".

• בפברואר טראמפ פיזר את מועצת המרכז לאמנויות הבמה ע"ש קנדי – ומינה את עצמו ליו"ר. מיד לאחר מכן בוטלו הצגות בעלות תכנים להט"ביים, ומחזות בולטים כמו "המילטון" ו"עלובי החיים".

• במרץ נחתם צו להסרת "אידיאולוגיה אנטי-אמריקנית" ממוזיאונים. הדרישות הגיעו למשל גם ל"מוזיאון להיסטוריה של נשים אמריקאיות", שנדרש למחוק אזכורים לנשים טרנסיות.

• דרישה דומה נשלחה באותו החודש למוסדות הסמית'סוניאן, שמעמדם לא לגמרי פדרלי, אבל תלותם בכסף פדרלי הפכה אותם ליעד ללחצים. בסוף מאי, טראמפ אף הודיע – ברשת החברתית האישית שלו – על פיטוריה של מנהלת המוסד.

• ולפני ימים ספורים בלבד, עוד הכרזה: הכוונה לבטל את המוסד הפדרלי למוזיאונים ולספריות, גוף קטן יחסית, אבל כזה שתומך באלפי מוסדות קטנים, בעיקר בפריפריה התרבותית של ארה"ב.

• 
  

אז מה יש לנו פה?

מצד אחד: קיצוץ בתקציבים ל"תחומים לא חיוניים". מצד שני: התערבות בתוכן, שליטה במסרים, פיקוח אגרסיבי ומינויי מקורבים.

לכאורה אלו שתי עמדות שסותרות זו את זו – אם אמנות לא חשובה, למה כל כך חשוב לכם לשלוט בה? אבל למעשה, הן דווקא משלימות זו את זו. ואולי אפילו יוצרות את הטיעון השלם: בשביל מה לנו אמנות – אם אי אפשר לשלוט בה.

כלומר: אם אמנות מסוגלת "לסכן את האומה", היא כנראה חשובה מאוד, אפילו חזקה, חתרנית, משפיעה. טראמפ מבין את זה היטב. הוא לא מתנגד לאמנות כי היא חסרת תועלת, אלא כי הוא מזהה בדיוק איפה טמונה ההשפעה שלה. בעצם, גם טראמפ וגם מבקריו מסכימים שלאמנות יש כוח. וזה, בכנות, הרבה יותר ממה שחלק מעולם האמנות מוכן להודות.

אבל אם נתן לו לשכנע אותנו, וכולנו נסכים שאמנות היא כן חשובה, השאלה היא כבר לא אם, אלא איך המדינה אמורה לתמוך בה? מניסיוני, בשמאל יעלו עכשיו טענות על חופש הביטוי, פלורליזם, רב-קוליות. בימין, כשזה לא מתבטא בצנזורה ישירה, יטענו שמדובר באליטה סגורה, ש"גנבה" את הנרטיב הלאומי – ושצריך להחזיר את הקול לעם. ובמובן הזה... זה בעצם טיעון בעד גיוון והכלה של קולות שאנו לא שומעים מספיק היום, לא? הכלה של קולות שעולם האמנות לא הסכים להכיל...

אז בסוף מצחיק כמה כולנו מסכימים, בעצם. אנחנו מסכימים שלאמנות יש כוח, ויש חשיבות לתת לכל מי שרוצה להשתמש בו לעשות את זה באופן דמוקרטי. זאת אומרת... כולנו מסכימים, חוץ מאלו שלא מסכימים עם המילה דמוקרטי.