התרבות היא לא הבעיה – היא הזירה

היום נודע כי בכירים רבים בקרן הלאומית לאמנויות (NEA) בארה״ב, ביניהם רוב ראשי התחומים, התפטרו מתפקידם בעקבות החלטת ממשל טראמפ לבטל מענקים לארגוני תרבות ברחבי המדינה. הצעד הזה, שמגיע בהמשך להצעת התקציב לשנת 2026, כולל את סגירת NEA והקרן הלאומית למדעי הרוח (NEH), כחלק מקיצוץ כולל של 163 מיליארד דולר בתוכניות פדרליות. ה-NEA אף ביטלה מענקים שכבר הובטחו.

המהלך הזה אינו חריג – הוא חלק ממגמה רחבה, שאני עוקב אחריה וכותב עליה מאז המאמר "אין כסף באמנות" (בערב רב). קיצוצים במימון לתרבות ואמנות הפכו לתופעה בינלאומית: הם החלו בשוק, התפשטו לפילנתרופיה, ומשם חלחלו למדינות ולרשויות מקומיות.

אבל יש כאן משהו עמוק יותר. לעיתים, לא מדובר בהתנכרות לתרבות – אלא בדיוק להפך: בניסיון לעצב אותה מחדש. בעידן של לאומיות פופוליסטית, התרבות נתפסת לא כמרחב חופשי אלא ככלי – כלי לבניית נרטיב, להשפעה רכה, לשכנוע. ההחלטות האחרונות בארה״ב הן חלק מהסבה מכוונת של תמיכה ציבורית מהתוכניות שמקדמות גיוון, שוויון והכלה – אל פרויקטים פטריוטיים כמו "גן הגיבורים האמריקאי" או חגיגות 250 שנה לעצמאות. התרבות נותרת מרכזית – פשוט משנים לה כיוון.

גם בישראל מתרחש מהלך דומה. הסקירה המלאה שלי על היחסים בין אמנות למדינה תפורסם בקרוב בערב רב (היא בעריכה לקראת פרסום), אך כבר כעת ברור: תקציבי תרבות מצטמצמים בהדרגה, והופכים לכלי בידי השלטון. אחת מנקודות המפנה הייתה ב-2015, במקביל לעלייתו של טראמפ בארה"ב, עם הצעת החוק "נאמנות בתרבות", שקשרה לראשונה בין תמיכה ממשלתית לבין עמידה בקריטריונים אידיאולוגיים. הצעת התקציב ל-2025 ממשיכה את הקו הזה – קיצוצים נרחבים בתחומי התרבות והחברה, לצד העדפת מיזמים "מועילים" פוליטית.

חשוב להגיד באופן חד משמעי - כבר שנים התרבות בישראל הולכת והופכת לפלורליסטית יותר. אין פה עניין אמיתי של שבירת תחום שלא נותן פתח לקולות שונים, אלא ריסוק תחום שלא מתיישר. בישראל כמו בארה״ב, התרבות הופכת מזירה פתוחה – לכלי של שליטה רעיונית. זה לא רק איום על האמנות – זה איום על האפשרות שלנו כחברה לקיים שיחה פתוחה עם עצמנו. דיאלוג דמוקרטי.

כמובן, לא הכול תלוי במדינה. קיימות דרכים נוספות לממן תרבות – דרך השוק, הפילנתרופיה, ויוזמות עצמאיות מהשדה עצמו – אך גם בהן יש בעיות: לדוגמה, הרצון להחזיר תשואה מהירה פוגע בהשקעה לטווח ארוך, ובתשתיות שבאמת מאפשרות יצירה.

כל החלטה שאנחנו מקבלים מעצבת את השדה. ולצערי, נדמה שהמדינה הפכה לעוד זירה אחת – אולי יותר מדי – שבה אנחנו מפסידים.הם אומרים שזה לא חשוב – אז למה הם לא מפסיקים להתעסק בזה?

תרבות, אקדמיה, חינוך, תקשורת ציבורית – שוב ושוב מציגים אותם כ”מיותרים”, “מנותקים”, “בזבוז”. אבל אם זה באמת כל כך שולי, למה להשקיע כל כך הרבה מאמצים בלעצב, לצנזר, לקצץ ולמשטר?

התקציבים ממילא נמוכים. הקיצוץ סמלי. מהותי הרבה יותר הוא הניסיון לעצב מחדש את המערכות האלו – לא לבטל, אלא ליישר. לא למחוק, אלא למקד את השימוש בהן. הפוליטיקה הפופוליסטית לא מוותרת על תרבות – להפך: היא מבינה את כוחה, ומבקשת לרתום אותו לשירותה.

מי שמבקש לחסום את מדעי הרוח לומד היטב את מקיאוולי. מי שמצמצם חינוך לאמנות יודע בדיוק איזה כוח יש לדימוי. התשוקה היא לא לחנך פחות – אלא לחנך אחרת.

האם זו תקופה שבה חופש, ביקורת, שוויון ממלכתי – כל אלו שייכים לעבר? אולי. ממילא ההווה של כל אלו, היסטורית, היה כזה קצר. רגע חולף.

אבל אם כן, אם המטוטלת חזרה לאחור, הגיע הזמן לשאול: מה אנחנו רוצים עכשיו? לא רק יותר תקציבים – אלא גם לשם מה. האם אנחנו מאמינים באמנות חופשית? בתרבות שיכולה לבקר גם את מי שמממן אותה?

אני יודע את תשובתי. אני מאמין בדמוקרטיה – ובכך שתרבות חופשית וביקורתית היא תנאי לקיומה.

אולי זה מיושן?