זהב, והמציאות שמתעלה על האמנות

ב־2016 מאוריציו קטלן – הידוע גם כ"ההוא עם הבננה" – הציג את אמריקה: אסלה עשויה זהב טהור שהוצבה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק וחוברה למערכת הביוב, כך שאפשר היה להשתמש בה כבשירותים רגילים. קטלן חזר אז מהפסקה של חמש שנים מעולם האמנות כדי ליצור את היצירה, שהביאה, ברוח סגנונו המוכר מ"הקומיקאי" (השם הרשמי של היצירה עם הבננה) – את רוח התקופה שבה טראמפ עלה למודעות הציבורית. שניהם הפכו לסמלים של פאר מוחצן, ביזאריות ופרובוקציה מתמשכת.

הקשר בין היצירה לטראמפ התחזק עוד יותר ב־2017, אז ביקשו בני הזוג טראמפ מהגוגנהיים לשאול ציור של ואן גוך לבית הלבן – אך המוזיאון הציע במקום זאת את אמריקה, האסלה המוזהבת של קטלן. ההצעה, שזכתה לפרסום עולמי, הפכה את היצירה לביקורת גלויה כלפי השלטון – גם אם לא הייתה כזו מלכתחילה.

פעם קראתי בספר שהסיבה שהמונה ליזה כל כך חשובה היא לא בדיוק היצירה עצמה, אלא מה שעבר עליה עם השנים. האמן הסתובב איתה עשור, הביוגרף הראשון של האמנות, ואזארי, כתב עליה בספרו, נפוליאון השלישי תלה אותה בחדרו, היא נגנבה, זרקו עליה אבנים – ובסוף הפכה לאיקון מסחרי.

אולי בהקשר הזה מעניין לראות כיצד גם יצירתו של האמן העכשווי קיבלה טוויסט דומה, כאשר הוצגה בשנת 2019 בארמון בלנהיים שבבריטניה. כנופייה של חמישה גנבים פרצה לארמון, ובמהלך פעולה מתוזמנת שנמשכה חמש דקות בלבד, עקרה את האסלה מהרצפה, גרמה להצפה – ונעלמה יחד איתה.

והנה היום, שש שנים מאוחר יותר, טראמפ שוב בבית הלבן. האסלה עדיין לא נמצאה – ייתכן מאוד שהותכה לזהב – אך הכנופייה נתפסה. המעגל נסגר, הסאטירה נשלמת, והמציאות ממשיכה להוכיח שהיא לא רק שואבת השראה מהאמנות – אלא לעיתים גם מתעלה עליה.