טיוטה: הקדמה לספר אמנות וכסף בישראל

כמעט סיימתי לכתוב את הספר על אמנות וכסף בישראל כשמצאתי את עצמי יושב לראיון אחרון, שנדחה שוב ושוב, עם נציגת קרן פילנתרופית מרכזית בתחום האמנות. ממש בסוף הראיון, כפי שאני נוהג לעשות, שאלתי אותה אם יש לה משהו להוסיף, לדייק, או להדגיש. להפתעתי, היא שברה את הסיטואציה והפכה את הראיון על פיו, כששאלה אותי: "למה בכלל התחלת עם הפרויקט הזה?"

לרגע גמגמתי. הרעיון הזה מתגלגל אצלי בראש כבר שנים, ובחמש השנים האחרונות הפך לאובססיה של ממש. ברשימה הביבליוגרפית של הספר מופיעים מאות מקורות שקראתי – ספרים, מאמרים אקדמיים בשלל ענק של תחומים, כתבות עיתונות, מגזינים מקצועיים, ועוד. ערכתי כמעט מאה ראיונות עם (נשים וגברים) חוקרים, אוצרים, פקידי ממשל, אספנים, גלריסטים, מבקרי אמנות, פילנתרופים, מנהלים של קרנות, מוסדות לימוד, בתי מכירות וירידים. ובכל זאת, עם כל הידע שנצבר, לא הייתה לי תשובה ברורה לשאלה הפשוטה הזאת.

אם הגעתם לכאן בעיקר בשביל העובדות והניתוחים, אפשר לדלג על ההקדמה הזו. אני מבטיח שהספר מלא במידע חדש שטרם פורסם. אבל אם חשוב לכם להבין מאיפה אני מגיע ולמה בכלל יצאתי למסע המחקרי הזה, אני צריך לחזור להתחלה.

בגיל 14 התחלתי ללמוד במגמת האמנות של מוזיאון ישראל. כבר אז היה לי ברור שחיי יהיו קשורים לעולם האמנות. חלמתי להיות אמן, אבל גם קראתי באובססיה ספרים על אמנות, מנסה להבין למה בכלל אנחנו יוצרים אמנות, איך היא מוגדרת, ומה הופך אותה לטובה.

מיד אחר כך, ניסיתי להתקבל לבצלאל. ההורים שלי היו מאוד פתוחים, גם אם העדיפו שאבחר במסלול מעשי יותר – עיצוב גרפי או מחשבים – אבל האובססיה לא הניחה לי. לא התקבלתי למחלקת האמנות, אלא ללימודי אנימציה ועיצוב גרפי. עד היום אני, ובעיקר בת הזוג שלי, תוהים מה היה קורה אם הייתי נשאר עם מקצוע מכניס יותר. אבל אני ניסיתי שוב ושוב, ובפעם האחרונה – סוף סוף התקבלתי ללימודי האמנות בבצלאל.

העניין שלי בקשר בין כסף ואמנות התחיל כבר שם. אני זוכר איך בתחילת הלימודים לנו עידו בר-אל, ראש המחלקה, סיפר שרק חמישה עד עשרה אחוזים מהסטודנטים ימשיכו לעסוק באמנות כמקצוע. כמובן, כולנו חשבנו שנהיה בין הבודדים שכן יצליחו. זו הייתה בערך הפעם האחרונה שדיברו איתנו על כסף או על האפשרות להתקיים מהאמנות. לימים למדתי שזו הייתה ממש מגמה חינוכית, שהובלה על ידי האמנים-מרצים, שהתייחסו ללימודים כחממה. בתערוכת הגמר ישבנו ליד היצירות שלנו, מתבדחים על "האיש עם המזוודה של הדולרים" שאולי יגיע ויזרוק עלינו שטרות. זה לא קרה. יצאנו, פרחים טריים מהחממה האקדמית, אל שדה האמנות – או הג'ונגל – שלא ממש שם אלינו לב.

גרנו בירושלים, בדירת סטודנטים מיתולוגית, הרחק מתל אביב העמוסה, ורוב הגלריות בעיר בקושי שמו לב אלינו. אבל היינו מלאי אמביציה. במקום לחכות להזדמנויות, הקמנו את "בית ריק" – קבוצה שיצרה תרבות במקומות נטושים, בהשקעה עצמית של חברים ומכירת בירות לכיסוי הפסדים. העבודה על הפרויקטים האלו עלתה לנו באינספור שעות ללא תמורה, אבל זו הייתה המקפצה שלנו לשדה האמנות. באותה תקופה הבנתי שאני לא הולך להיות האמן הכי טוב בסביבה. בזמן שחבריי יצרו ללא הפסקה, אני ניתחתי את העבודות שלי עד שהן הפכו ללעוסות מדי. למזלי, מצאתי את עצמי מעורב יותר ויותר בשיח האוצרותי והמחקרי, תפקיד שהתבקש מהשטח ושהרגשתי שאני טוב בו.

מאז, כחלק מהסטטיסטיקה של בר-אל, אני מתפרנס מהאמנות. הייתי בין מקימי "המפעל" בירושלים, אצרתי מעל לשלושים תערוכות, הוצאתי לא מעט מאמרים, אני עומד בראש איגוד האוצרות והאוצרים (בהתנדבות, כמובן), וכיום אני עוסק בחקר האמנות מתוך זווית סוציולוגית. ככל שאני מעמיק בתחום, כך השאלה של כסף ואמנות הופכת למשמעותית יותר. יש לי משפחה, דירה, ואוטו, וביחס לוותק המקצועי או לשנות הלימוד שלי, אני מרוויח מעט מאוד. אבל עם כל הבעיות של שדה האמנות – עוני, שמרנות, ניכור מהקהל הרחב, שכלתנות עד כדי התנשאות – אני מאמין יותר מתמיד שאמנות הופכת אנשים לטובים וחכמים יותר. ובעיקר, שבמציאות מוזרקת הנתונים, המסרים הסאב-לימינאליים וטכנולוגיות השיעתוק שאנו חיים בה, יצירה וניתוח של אמנות הם כלים הכרחיים להבנת העולם.

אבל העולם משתנה: המימון הציבורי הצטמצם, הפילנתרופים מדברים בשפה קפיטליסטית, והשוק הפך למבוסס כסף יותר מאי פעם. השדה שאני פועל בו עבר מהפכה. בעבר כמעט לא דיברו כאן על כסף ואמנות – היום זה חלק מרכזי בשיח. ובכל זאת, רבים בשדה האמנות עדיין נמנעים מלדבר על כסף. אולי מתוך שאריות של התפיסה הישנה שאסור לאמנים לדבר על פרנסה, אולי מתוך חוסר ידע. מנהלי מוסדות נאלצים ללמוד תוך כדי תנועה, מכתיבי המדיניות עובדים עם מידע חלקי, והאקדמיות מסלילות סטודנטים ליצור בעיקר עבור שוק האמנות, שלא מצליח לפרנס אפילו את המרצים עצמם.

אני מרגיש שהשדה הזה, שהשתנה מול עיניי, העמיד אותי מול דילמה כפולה: מצד אחד, אמונה עמוקה בחשיבותה של האמנות, ומצד שני, הכרה בכך שהחברה זנחה אותה. המתעשרים החדשים מגיעים מההיי-טק והעסקים, ורובם מתעלמים לחלוטין מהאמנות. האם הם ימשיכו לתמוך בה? האם השוק יוכל לקיים את עצמו? אני כאן, מושקע כל כולי במסלול הזה, ומאמין שהוא יכול לשפר את העולם. ככל שהעמקתי במחקר על כסף ואמנות, כך הבנתי: האמנות לא מתקיימת בוואקום, והכסף כבר מזמן לא רק מממן אותה – הוא מעצב אותה. אבל האם נוכל עדיין לתת לאמנות – לערכים שאינם כלכליים או מדידים – לעצב את העולם?