מחשבה: האמנות והכסף, סיפור על שני אלים שהחליפו תפקידים

אחת התגובות הראשונות שאני מקבל כשאני אומר שכיום "אין כסף באמנות" היא: "אבל ככה זה תמיד היה". התשובה הזו תמיד מפתיעה אותי. הרי לא משנה איזו תיאוריה היסטורית תבחרו, אף אחת מהן לא מתחילה ב"בהתחלה היו אנשים שיצרו אמנות, ואחרים שסירבו לשלם להם עליה".

להפך — כבר מראשית ההיסטוריה, לכסף ולאמנות היה קשר עמוק: שניהם היו אובייקטים פיזיים שהכילו יותר מהערך החומרי שלהם. מטבעות מהמאה ה-7 לפנה"ס לא היו סתם מתכת, אלא סמל של אמון חברתי: אפשר היה לתת חתיכת מתכת מקושטת ולקבל תמורתה ביצים וחלב כי אנשים הסכימו שיש לה ערך מיוחד. אבל עוד לפני הכסף, כבר לפני כ-40,000 שנה, יצרו בני אדם פסלים וחפצי פולחן, שככל הנראה שימשו לחיבור עם כוחות עליונים. האמנות נולדה מתוך הצורך להעניק לחומר ערך מטפיזי.

דווקא הדמיון הזה בין שני התחומים מסביר מדוע לאורך ההיסטוריה היה ביניהם קשר הדוק. מטבעות עוצבו על ידי אמנים והוטבעו בהם דימויים ששירתו סמכות פוליטית או דתית. בעלי הון ומלכים יצרו מונומנטים "אמנותיים" כדי לבסס את כוחם — או לפחות להראות שהם פועלים בשם כוח עליון.

אלא שבעידן המודרני, החל מהרנסנס, התחולל מהפך: האמנות החלה להתנתק מהפולחן ומהדת, ואיבדה את הערך המטפיזי הברור שהיה לה. במקביל, הכסף עצמו הלך והתרחק מהחומר — ממתכת לאשראי, מניות, בורסה — והפך בעצמו למופשט, כמעט מטפיזי. התנועה הזו יצרה תחושת ניתוק בין אמנות לכסף, אך למעשה רק שינתה את אופי הקשר ביניהם.

אם בעבר האמנות שירתה את הכוח, והכוח ייצר אמנות כדי לבסס את הלגיטימיות שלו, הרי שהיום — בעידן חילוני הנשלט על ידי כסף — המצב התהפך: הכסף עצמו הוא האל החדש. וכשאנו מדברים על ערכה של אמנות היום, לרוב הכוונה היא פשוט לערך הכלכלי שלה. ואולי החוסר בו.