עוד צעד לקראת פיצוץ הבועה של שוק האמנות העכשווית

בין ה־13 ל־15 במאי התקיימו מכירות האביב בשלושת בתי המכירות הגדולים של ניו יורק. פעם זה היה נחשב לרגע השיא של השוק כולו. השנה שוב קיבלנו תזכורת: משהו עמוק השתבש. פסל ברונזה של ג'אקומטי, Large Thin Head, הוצע במחיר מוערך של מעל 70 מיליון דולר – ונשאר על הבמה בלי קונה. Big Electric Chair של וורהול נמשך עוד לפני שיצא לדרך. גם מונדריאן נמכר במחיר נמוך מהצפוי. והמספרים ברורים: ארבעת בתי המכירות הגדולים סיימו את השבוע בירידה של 26%.

עבור מי שעקב אחרי השוק בעשור האחרון – זה אולי מפתיע. אבל עבור מי שקרא את מה שכתבתי כבר ב־2023, זה רק היה עניין של זמן. אז, כשהשוק עוד הוצג כאפיק השקעה בטוח, כהוכחה ל"בוּם" שאי אפשר לעצור, כבר היה ברור שהנתונים פשוט לא מצדיקים את הנרטיב. מה שנראה כמו גרף אקספוננציאלי היה, בפועל, תנועה של קצה הפירמידה בלבד – תנועה שמשרתת קומץ זעיר של סוחרים, בעלי גלריות, ובתי מכירות. ושכולם בתוכה, אגב, יודעים בדיוק את מה שהקהל הרחב עוד לא ידע: שזה לא שוק, אלא פיקציה של שוק.

לכן מוזר לראות את הסיפור שממשיכים לספר לנו הכתבים שמנתחים את הנפילה: זכרי סמול הנהדר (New York Times) מספר לנו על משבר כלכלי גלובלי ועל התעריפים של טראמפ; קטיה קזאקינה (Artnet News) מספרת על הערכות יתר והיעדר ביטחונות; קרלי פורטרפילד (Art Newspaper) מדברת על הצורך של השוק להסתגל לשינויים.

אבל בתכלס, הבעיה עמוקה הרבה יותר: היא מושרשת במיתוס שהאמנות העכשווית היא נכס השקעה אמין. והמיתוס הזה – הבּוּם של עולם האמנות – התפוצץ.

הבום, כפי שתיארתי במחקר המקורי, נשען על מיעוט זניח של מכירות פומביות יוצאות דופן, כתבות מתלהבות על הצלחות, ספרים מחקריים שעשו חצי עבודה והתלהבו יותר מהחיכוך עם מגה עשירים, ובעיקר דוחות שכתבו חברות השקעות וירידי אמנות, בהתבסס על נתונים מבתי המכירות שהרוויחו מכל הסיפור. אבל ברגע שבוחנים את השוק בכלים כלכליים בסיסיים – נזילות, סחירות, תשואה לטווח ארוך – מתגלה האמת: השוק לא נזיל, לא צפוי, ממודר ומוטה באופן שיטתי, ונשלט על ידי מי שיכולים גם לעצב את החוקים שבתוכם הם פועלים.

לכן, לא הופתעתי גם מהדו"ח האחרון של UBS ו־Art Basel שיצא באוקטובר 2024. כבר שם דובר על "סטגנציה בשוק", דווקא בתקופה של צמיחה בעושר הגלובלי. ולי היה ברור שכשהגורמים האלו מספרים בקול על קיפאון, בתקופה שהיא לא משברית, זה סימן ברור שהשוק בבעיה.

בתוך הדו"ח הזה, גם אם זה לא נאמר במפורש, הסתתרה גם האבחנה הקריטית: הדור התחלף. וזו בעיה כי הצעירים הפסיקו לקנות אמנות כאפיק השקעה. לא כי הם לא אוהבים השקעות. ההפך. כי הם רואים את הנתונים. הם נוטים לקנות הרבה יותר ברשת, ובזמן שהם קונים אונליין, הם מנתחים את השוק כמו כל שוק אחר – ומגלים את מה שאני גיליתי – שזה פשוט לא עובד.

התוצאה ברורה: השוק מאבד את הקהל היחיד שיכול היה להחזיק אותו בעתיד. הבטחות הבום – שהוזנו שנים על ידי המערכת – כבר לא עובדות על מי שיודע להביט בנתונים. הדור החדש פשוט לא קונה אותן. בדיוק באותו אופן שלא קנה את ג'אקומטי. או את וורהול.

(אגב, את אותן מגמות אפשר לראות גם פה בישראל, בבית המכירות תירוש וביריד "צבע טרי", כמו שתיארתי במסה האחרונה שלי על שוק האמנות הישראלי).

אז מה עושים? קודם כל, משנים את הנרטיב. זו הבעיה האמיתית.

כן, כדאי להשקיע באמנות. מאוד. אבל לא כי נרוויח ממנה תשואה. אלא כי היא חשובה. כי היא קריטית. כי אם לא נשקיע בה, נפסיד אותה – כחברה, כתרבות, כיכולת להציע משהו אחר.

השקעה באמנות לא יכולה עוד להיות מנוהלת כמו השקעה בבורסה. אלא כמו השקעה בערכים, בזהות, בקול. אם נמשיך לראות בה מוצר – נפסיד גם את השוק, וגם את האמנות.