למה להשקיע באמנות? התשובה אצל אילון מאסק

לאחרונה אני חוזר שוב ושוב לשאלה הכביכול פשוטה הזו: למה להשקיע באמנות? בעולם האמנות זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל למי שמגיע מעולמות אחרים, זו שאלה סבוכה. ובימים אלו, יותר ויותר אנשי אמנות נתקלים בה מול תורמים ומשקיעים שמתקשים להבין למה לתמוך בתחום. איך הגענו לכאן, ומה התשובה שלי?

השאלה עלתה אצלי כחלק מהמחקר שלי על פילנתרופיה, ממנו כבר פרסמתי חלק קטן ב- Erev Rav ועוד אפרסם סקירה רחבה יותר על פילנתרופיה בישראל. אבל אחרי עשרות ראיונות עם אספנים גדולים ופילנתרופים ענקיים וקריאה על מגמות בתרומות לאמנות, ברור לי שהפילנתרופיה השתנתה בעשורים האחרונים - לאו דווקא לטובה - וחשוב לי לעצור שנייה ולדבר על זה.

עם עליית הנאו-ליברליזם (בארץ בשנות ה-80-90, בארה"ב עוד קודם), העושר העולמי זינק במהירות, אך יחד איתו גם הפערים החברתיים. בשנות השמונים החלו תאגידים להיות מואשמים – בצדק לא קטן – בכך שהריכוזיות שלהם בצבירת עושר פוגעת בחברה. התשובה שהחברות מצאו לכך הייתה אחריות תאגידית – הרעיון שהתאגידים צריכים לתת בחזרה לקהילה ולדאוג להיבטים חברתיים. לכאורה, מדובר במנגנון יפה שמטרתו להקטין פערים ולמנוע חיכוכים עם הציבור, אבל ביסודו, זה היה כמובן תמרון מחושב להבטיח שהפערים החברתיים לא יגיעו לנקודת רתיחה שעלולה לאיים על יציבות התאגידים עצמם.

אותו תהליך התרחש גם אצל בעלי ההון הפרטיים. בני אדם יחידים החלו להחזיק בעושר שמשתווה לתקציבים של מדינות שלמות. כלכלה חופשית נועדה לעודד השקעות פרטיות, אך במקום זה מה שקרה במקביל הוא שהמדינה התחילה לסגת מתחומים שנחשבו ללא מהותיים (מתוך אותו ההגיון). ועכשיו, במקום שהמדינה תהיה רגולטורית של תחומים כמו תרבות, חינוך ובריאות, מגה-עשירים נכנסו למקומות שהמדינה התחילה לצאת מהם. כך, תאגידים ואנשים פרטיים נטלו את השליטה על תחומים שהיו בעבר מבוקרים (חשוב להזכיר, גם היו חלק ממנגנון מלא שחיטות שגם לא ממש פעל).

וכאן קרה שינוי מהותי בתפיסת הפילנתרופיה. אם בעבר פילנתרופים רצו להטביע חותם ולתמוך בתרבות מתוך מחויבות חברתית או ערכים אישיים, כיום הם מתייחסים לתרומה במונחים כלכליים-עסקיים. המונח "השקעות אימפקט" צבר תאוצה, וגישה זו גורסת שהתמיכה בתחומים חברתיים ותרבותיים צריכה להיות מדידה ורווחית בטווח הארוך. גם מושג כמו Triple Bottom Line – "השורה התחתונה המשולשת" – נכנס לשיח, ולפיו חברות אינן מודדות הצלחה רק על בסיס הרווחים שלהן (Profit), אלא גם על בסיס התרומה שלהן לחברה (People) ולסביבה (Planet). ההיגיון הוא שוב אותו ההגיון, שהקפיטליזם לא יוכל להמשיך להתקיים ללא דאגה מתמשכת לשלושת התחומים הללו.

וזה מחזיר אותי לאילון מאסק. כשמסתכלים על השינויים האלו, רואים איך הרעיון שהשוק החופשי יוכל לספק פתרונות קסם לכל בעיה בעזרת איזו יד נעלה – שהתגלגל מעולם הכלכלה גם לעולם הפילנתרופיה – הוביל אותנו למציאות בעייתית. אנשים כמו מאסק, שטכנולוגיה הייתה הבטחתם הגדולה, לא רק יצרו חדשנות אלא גם חיזקו מגמות של ריכוזיות וכוח בלתי מבוקר.

ומה הם יצרו? הטכנולוגיה הפכה לדת שמבטיחה לנו ישועה כל הזמן. אבל בתכלס, היא התמקדה במכירת תשומת הלב של אנשים, האלגוריתמים מכוונים לתוכן שמקצין רגשות ומייצר רווחים מפרסומות, ומערכת שלמה נבנתה סביב עידוד צריכה ולא סביב חשיבה ביקורתית.

כך, הגענו לנקודה שבה שיח רדוד, פופוליזם וקיצוניות דחקו את מקומם של מדעי הרוח והאמנות. חינוך למחשבה ביקורתית נתפס פחות כמשאב חיוני ויותר כ"מותרות", והתוצאה היא עולם שבו הטכנולוגיה מקדמת את עצמה, אך החברה נשארת חסרת כלים להבין את ההשלכות הרחבות של השינויים הללו. והיום, בשיא התנופה הזו, אילון מאסק וטראמפ שולטים בעולם, מלחמות ענק מתחילות לצוץ ודמוקרטיות מתמוטטות.

אז האם אמנות יכולה להיות הפתרון? לא. ממש ממש לא. אמנות היא לא פתרון קסם. אבל היא כן חלק בלתי נפרד ממערך שלם של כלים שהשמטנו מהשיח הציבורי כשהפקדנו את ההחלטות בידי יחידים שמונעים על ידי שורת הרווח. לא כל אמנות תשנה את העולם, אבל בעולם שבו כל ההחלטות מתקבלות רק על בסיס החזר כלכלי, אמנות היא בין התחומים הבודדים שעדיין מסוגלים להציע נקודות מבט חדשות, חלופות רגשיות ורעיוניות, ופרספקטיבות שאינן כפופות להיגיון העסקי הקר.

אם נמשיך להסתכל על אמנות רק דרך פריזמה של "כמה זה שווה?" או "איך זה ישפיע בטווח הארוך?", נפספס את עצם החשיבות שלה. ולכן, כשהעולם נמצא בידיים של אנשים כמו מאסק, השאלה היא לא רק למה להשקיע באמנות – אלא איך אפשר להרשות לעצמנו שלא, ואיזה מודלים חדשים באמנות נוכל לבנות כדי להתמודד עם השאלות הקשות באמת שמציב לנו העולם שמסביבנו.